מרשל מקלוהן 1911-1980
נולד באדמונטון, קנדה. יש שרואים בו מהוגי הדעות המבריקים והמשפיעים ביותר במאה ה-20, החלוץ והמייסד של בחינה מחדש של תחום העיון בתקשורת. מקלוהן החל את דרכו האקדמית כפרופסור לספרות אנגלית, אולם עד מהרה נמשך יותר ויותר לטכנולוגיה, לתקשורת ההמונים ולתרבות פופולרית. לרקע הספרותי שלו היה מן הסתם תפקיד חשוב בכתיבתו השנונה, שמאופיינת לא רק בניתוח מעמיק ובתובנות, אלא גם בהמצאות לשוניות כדוגמת "המדיום הוא המסר" ו-"הכפר הגלובלי".
הוא שייך לקבוצה קטנה של אנשי חזון והוגים רדיקליים המנסים לעמוד על טיב המצבים המשתנים בקיום המודרני, כאשר תתועד צמיחת המיתולוגיות הפוסט-איינשטייניות, משנתו של מקלוהן תתפוס מקום בולט. הוא ניצב בקו החזית [ג'ורג' סטיינר] טבע את המושג "הכפר הגלובלי" [1964] ו"המדיום הוא המסר" [1967] בזמן שאיש עוד לא יכול היה לנבא את העולם תלוי-המידע של ימינו.
בספרו "המדיה הוא המסר" [1967] טוען מקלוהן שהחברה עוצבה תמיד יותר על ידי טבע המדיה בה היא מתקשרת מאשר תוכן המידע המועבר על ידי אותה מדיה, הוא מביא דוגמה את האלפבית כצורת שליטה נרכשת על יוצרות האדם הנלמדת בצורה כמעט בלתי מודעת כאשר פירושם של מילים מביא אותנו לידי התניות מחשבתיות והתנהגותיות, שאלו גורמות לנו לפעול באופן אוטומטי עם הופעתם מחדש. הוא מבדיל בין תקשורת מודפסת לבין תקשורת אלקטרונית, בטענתו כי תקשורת מודפסת מעודדת פירוק המידע לדמיון, דבר שהוא מגדיר כהתמחות והתנתקות, "השתתפות נמוכה", לאומת תקשורת אלקטרונית, אותה הוא מגדיר כמאחדת ובעלת "השתתפות גבוהה". זאת אומרת שלימודי ההתבוננות הקיימים (בתקופתו) הפכו למיושנים, אנו לומדים קונספטיות מיושנות המבוססות על עולם המדיה המודפסת בזמן שהעולם מתקדם אל העידן האלקטרוני ויש לבחון מחדש לאילו תגובות פסיכולוגיות יש לצפות מצופה כאשר המדיום הוא אמצעי בידיים לא מודעות להשלכותיו.
"בלבולים אינספור ורגשות עמוקים של יאוש צצים בתקופות של שינויים תרבותיים וטכנולוגיים. בעידננו, "עידן היאוש", בחלק עצום, התוצאה היא לנסות לעשות את המטלה של היום, עם הכלים והקונספטים של אתמול."
אנדרו הארט כותב :
מקלוהן מגדיר שחינוך הוא הגנה כנגד "נשירת מדיה", בזמן שאנו עוד לא מכירים את הכלים לעמוד את המדיה החדשה "בשפה שלה". שליטה במידע בתקופה זו של התפתחויות הולכות ומואצות של טכנולוגיה הפכה למקצוע נדרש עתה יותר מתמיד, הפכה לתעשיה שיכולה להתפס כמאיימת לעיתים על חוקי יסוד בחברה דמוקרטית. ה"יאוש ממידע" מתפשט ותרופה לא נראית באופק. תקשורת ההמונים הפכה פולשנית וכוחנית ויש דאגה רבה לגבי השלכותיה לימים.
עבודתו של מקלוהן לעיתים נתפסת בעייתית ולעיתים מנחה אותנו שולל כתאוריה לסדר חברתי חדש. הוא מפריד לחלוטין את המדיה והמסר מהעולם המורכב ממקורות תרבותיים וסוציאליים היוצרים התקשרות ומשתנים כהרף עין. הוא מציע חינוך להבנת המדיה החדשה כחלק מ"הגנה אזרחית". יש צורך עז להגדיר מסגרת חינוכית שתעודד השכלה ותגובות למדיה החדשה, שנוכל לתפוס את טבע המידע, דבר שנזקק לכישורים רבים והבנה מעמיקה של תקשורת חזותית ושמיעתית במקביל לתחומי השפת הקריאה.
מקלוהן לעומת זאת אינו מדבר על איך המדיה החדשה יכולה להתמודד עם הצורך בהשכלה. הוא טוען בכלליות רבה שאנו צריכים פשוט "לא להסתכל אחורה", הוא רואה את הכפר הגלובלי כחלק מהרמוניה שבטית, 'רשת בלתי נראית של חוסר תלות וחברותא', כל מה שאנו צריכים איפוא לעשות הוא אך לצפות ל-"מצב של תמורה אלוהית, של הבנה אוניברסלית ואחדות עולמית".
רעיונותיו התקבלו לעיתים קרובות באופוריה במערב המונע פרחים של סוף שנות ה-60, המדיה ברכה אותו, בגלל שבין השאר הוא חנן את המדיה מאחריות על תוכן המידע המועבר בה ואישר את זכותו של הצופה לנטוש את מחשבתו האישית ולרתום מחשבה קולקטיבית הניתנת דרך המדיה.
הוא חילק את המדיה לשני סוגים עיקריים : חם וקר.
הוא התעקש על כך שצורת המדיה חשובה יותר מתוכן המידע המועבר בה, הוא קבע כי ההשפעה של המידה היא חד משמעית וחודרת לתת-מודע. הוא חילק את המדיה למדיה חמה (HOTׂ) וקרה (COOL ).
מדיה חמה, למשל מדיה מודפסת, רדיו או קולנוע היא מדיה בהגדרה "גבוהה" ונמוכה מהשתתפות הקהל.
מדיה קרה היא למשל טלפון, כתיבה וטלוויזיה, היא "נמוכה" בהגדרתה" וגבוהה בהשתתפות הקהל.
הוא טוען גם שהמדיה מעצבת את העקרונות הסוציאלים שלנו, והעקרונות הסוציאלים שלנו אך ורק נתונים למרותה. הוא תקף את הדפוס כמוגבל בצורה ובביטוי, הוא קישר בין עלית הנציונאליזם והאימפריאליזם בדפוס, קבע כי קרוא וכתוב גרמו לפילוגים והתפוררות חברות, פילוגים פוליטיים והדרדרות תרבותית בעודו טוען כי המדיה החדשה תחזיר לנו את האותנטיות, האמת של התרבות הנרכשת האבודה דרך "טכנולוגיה אלקטרונית מיידית".
משפטי המפתח שלו שוננו וצוטטו לרב אך לרב ללא מחשבה מעמיקה עליהם, כשרעיונותיו נבדקים מקרוב יותר הרבה חוסר הגיון מתקבל. דרכו הבינרית לחלק את המדיה לחם וקר מעלה המון שאלות, מדוע למשל קולנוע הוא חם בזמן שטלוויזיה היא קרה ? מה קורה כשסרט קולנוע משודר בטלוויזיה ? הוא נהיה פושר? הוא טוען שהסיבה שאנחנו משרבטים כשאנחנו מדברים בטלפון היא בגלל שאנו מתנגדים לכך שהטלפון יהיה משוא תשומת הלב שלנו, לא בגלל שבמקרה יש לנו עט וניר לצדנו, והוא הצליח לקשר בין עלית הטלפון לסגירת רחובות החלונות האדומים ועד שיטת השלטון המרכזית.
למרות המהפכות הרבות באירופה ובעולם, הכפר הגולבלי עוד לא התממש. אמת, בהרבה מדינות גניבות גלובליות ועבדות גלובלית קיימת לנראית לעין, אולם רב ההתפתחות של התקשורת הבינלאומית הביאה אך לגדולתם של קואופרטיבי ענק דוגמת IBM, תרבויות הולכות ונעלמות דרך עולם המדיה שנכנס דרך מקלטי הטלוויזיה ושולל את הזהות והשיוך לתרבות.
ג'ונתן מילר מעיד כי ההישג הרב ביותר של מקלוהן הוא המוניטין שלו.
הוא טוען שמה שמקלוהן אומר הוא או לא מבוסס או פשוט לא אמת. ההיסטוריה נכשלה מלהוכיח את טענותיו ותצפיותיו, אולם הוא היה הראשון שמשך את תשומת לבנו למדיה כמשהו שכדאי לחשוב עליו. הוא ירה דמיונות בצורה שבה מאט סופרים אי פעם כתבו. ב"להבין את המדיה" מקלוהן ניסה ליצור דפוס שיתאר את המוזאיקה האלקטרונית, על ידי כתיבה מפוזרת לעיתים ושכחוזרת על צמה, אבל טון הכתיבה לא עקבי. כיום אנו נבונים יותר לנתח את המדיה בשפה מתקדמת יותר, לרב עקב שהתחלנו להגיב ולומר מה אנחנו חושבים באמת עליה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה