יום שישי, 3 בספטמבר 2010

סולם הצרכים של מסלו

(מתוך רישומים שנמצאו של סיכומי שיעור מהבית השרוף)
סולם הצרכים של מסלו:
  • צרכים פיסיולוגיים מים, אוכל, שינה, מין, חמצן, שמירה על טמפרטורת גוף
  • הצורך בביטחון כלכלי, הגנה אישית, שקט, יציבות
  • הצורך באהבה ושייכות יחסים עם אנשים אחרים, חברים, רומנטיקה, ילדים, שייכות קהילתית
  • הצורך בהערכה בטחון עצמי, הישגיות, עצמאות וחירות, מעמד חברתי, תארים, הכרה, פרסום, כח
  • הצורך במימוש עצמי ביטוי עצמי, עושר פנימי, יצירתיות, מימוש מלא של יכולות, אינו מגיע לידי איזון או סיפוק מלא.



מסגור (reframing)

(מתוך רישומים שנמצאו של סיכומי שיעור מהבית השרוף)
מסגור
תיאור מצב קיים מנקודת מבט חדשה. התיאור גורם לאנשים לתפוס את הסיטואציה בצורה שונה, למרות שבפועל לא חל בה כל שינוי.
  • בבית קפה היושבים משלמים יותר: "מחירי ה-TAKE AWAY נמוכים יותר בשל העובדה שהלקוחות אינם יושבים במקום"
  • התשלום בכרטיס אשראי גבוה יותר מאשר התשלום במזומן: "המחיר למשלמים במזומן נמוך יותר בשל 'הנחת מזומן' ".

כתיבת תסריט - נקודות להתייחסות

(מתוך רישומים שנמצאו של סיכומי שיעור מהבית השרוף)
סיכום מתוך שיעור בכתיבת תסריטים לפרסומות טלוויזיה
  • מבעיה לפתרון סרט פרסומת מתחיל בתיאור מצב קיים, בעיה, התלבטות, משאלה, חוסר סיפוק, רצון להתקדם ומקדם לקראת פתרון, לסגירה מוחלטת, ללא היסוסים.
  • לדעת הכל וודאו שאתם יודעים הכל על המוצר, הצרכן ולאן אנחנו מעוניינים להגיע.
  • התמקדות ברעיון אחד מציאת רעיון מכירתי החזק והפרובוקטיבי/מרגש ביותר ולהדגיש אותו.
  • רלוונטיות לבדוק שהמסר רלוונטי ומשמעותי עבור הצופה, פונה אל הצורך שלו ומדבר בשפה שלו ובמונחים מעולם התוכן שלו.
  • לכבד כבדו את הרגישות של הצופה. אל תלעגו לו, אל תעליבו אותו ואת האינטיליגנציה שלו.
  • לכידת קשב השניות הראשונות הן קריטיות כדי לתפוס את הצופה, אבל אל תהממו אותו בכל מחיר. בהקדם האפשרי הכניסו אותו לעניין ושמרו על תשומת ליבו עד לסיום תהליך השכנוע והמכירה.
  • להיות בבריף סרט פרסומת טוב קודם כל נמצא בגבולות הבריף ונותן מענה לאסטרטגיה ולמטרה הפרסומית והשיווקית.
  • למקסם את המדיום לחסוך במילים, לנצל את היתרונות שמאפשרת המדיה באופן וויזואלי. חשבו על הויז'ואלים שיתמכו במסר ותארו אותם דרך מילים לפני שאתם מחפשים בבנק תמונות.
  • שמירה על פשטות אין הרבה זמן, אל תעמיסו על פרסומת יותר מדי סצינות או תנועה, מצד שני תנועת מצלמה גורמת לעניין. פורמט של דובר מצריך פחות סצינות. פורמט VOICE OVER מצריך יותר.
  • לגעת בצופה אנשים מפתחים רגש למה שהם מזדהים איתו. תסריט טוב צריך להיות מתוך החיים. עדיף למצוא הקשרים חדשים בחיים קיימים ולא הקשרים ישנים במציאות שאינה קיימת.
  • לדבר כמו בחיים לכתוב את המלל בטבעיות, בדיוק בדרך שבה הייתם מדברים עם הצופה פנים אל פנים, אבל אל תסטו מהטון של הפרסומת ואישיות המוצר.
  • לשדר אמינות גם כשמקצינים תכונה של המוצר או את ההשפעה של השימוש בו, שהצופה יגיד "אני יודע שזו פרסומת אבל אני מאמין להם".
  • לגלות רגישות אף אחד לא רוצה לשמוע ש-"עד עכשיו היית פרייר, עכשיו קח את המוצר שלנו וחייך ישתנו".
  • לשנן את המסר הצופה לא נמצא בסוד העניינים והוא נחשף לרעיון המכירתי בפעם הראשונה. דאגו לחזור על מסר, אפילו בשינוי גירסה קל.
  • להדגיש את שם המותג פרסומות רבות אינן אפקטיביות מפני ששם המותג לא הוטמע בהן בעוצמה. כדי להגיע לצופה ולהניע אותו לפעולה יש לחזור עליו שוב ושוב... ושוב.
  • להודיע על החדש צופים מתעניינים בדברים חדשים. אם המוצר הוא חדש או יש לו חידוש כלשהו תנו לפרסומת אופי הצהרתי.
  • לעמוד בזמנים וודאו שהסרט עומד בזמנים, אבל אל תזרזו את הקצב. קצב מהיר מדי לשחקן או לקריין יפגום בפנייה הדרמטית וישאיר גם את הצופה מאחור. רעיון טוב יהיה אפקטיבי לא פחות גם בפורמט קצר של 10 או 15 שניות.
  • פחות זה יותר בדקו האם כל מילה, דמות וסצינה חיונית ותומכת במסר. נסו לצמצם ולראות האם פוחתת עוצמת הפנייה.
  • לא להתעקש לא הולך? לא נורא. עזבו את זה ולכו לעשות קשה. חזרו ונסו כיוון אחר.
  • עוד כיוונים אהבתם את מה שהגעתם אליו? יופי ! עכשיו לכו למקום אחר לגמרי, אתם חייבים להציע כמה תסריטים חזקים לאותו הבריף.
  • בדקו עצמכם בסיום כתיבת התסריט היכנסו לנעליו של הצופה וקראו את התסריט כאילו זו הפעם הראשונה. נסו למצוא חורים בתסריט, חוסר הבנה וחוסר רציפות.
  • שחקו אותה אל תתביישו לקרוא את התסריט בקול ולשחק את הדמויות בפני אחרים. זה מכניס אותם לאווירה ומקל עלינו להמחיש מה הכוונה ומה התחולל בראשנו.
  • הכוכב הוא המוצר ולא הפרסומת עצמה פרסומת מצחיק וזכירה ומוצר נשכח הוא טרגדיה למפרסם.
  • גימיק הוא אמצעי ולא מטרה הוא צריך להוביל אל המסר ולא להיות המסר. "הפעם היחידה שהייתי מראה איש עומד על הראש זה כשהייתי מפרסם כיסים עם רוכסן".
  • לא לחקות פרסום חדשני ומקורי יוצר בידול ומחזק את נכסי המותג. אבל כן אפשר לעשות TAKE OFF על אירוע מסוים, סרט מפורסם או אפילו סרטון פרסומת בתנאי שההקשר ברור והרווח למותג מיידי.
  • כתבו וציירו סטורי בורד להמחיש לעצמכם ולאחרים את מהלך הפרסומת בשילוב קול ותמונה. הסטורי בורד הוא רק סקיצה וגם אם הוא מרשים מבחינה חזותית הוא לא יפצה על רעיון מכירתי חלש.

old graphics from updating a low-grade commercial

A version for computer freaks
A version for succer freaks
A version for calculation freaks

תולדות העיצוב הגרפי - קומיקס (2004)

מבוא 
בזמן בו הטכנולוגיה מתפתחת מהר יותר מהיכולת האנושית לנתח את המידע בו זמנית, להגיב עליו ולנסות להמשיך לפתח הלאה, קם מר. מרשל מקלוהן ופתח תיבת פנדורה שעד אותו רגע עוד לא שמו דגש על קיומה כלל. 

התפתחות עולם הקומיקס רגע לפני כניסת המאה הקודמת והתפתחותו שינו את תרבות הקריאה ברחבי העולם. הקומיקס יצר פריצת דרך בתרגום רעיונות בצורה שלא הייתה קיימת בשום אומנות פלסטית או בספרות, וגישר על פערים חברתיים בין אלו שהקריאה הייתה רחוקה מבינתם ובין אלו שזועזעו על ידי הדימויים הקשים שתוארו. 

בניתוח המאמר הבא הובאו לידי ביטוי אופנים רבים בהם הקומיקס נגע ברגשות הציבור, בשימוש הנרחב שנעשה בו ומול התפתחויות טכנולוגיות שהולידו בין השאר את הטלוויזיה. השתדלנו לתמצת כמה שאפשר נושאים מאד נרחבים שנוגעים במרחב שבין עולם הקומיקס והמדיה החדשה והמַנוֹעִים הפוליטיים השקטִים שבוחשים את הקערה ויוצרים בה מניפולציות על עולם הולך וקטֵן. 

כללי דרך MAD לטלוויזיה
מרשל מקלוהן 1911-1980 נולד באדמונטון, קנדה. יש שרואים בו מהוגי הדעות המבריקים והמשפיעים ביותר במאה ה-20, החלוץ והמייסד של בחינה מחדש של תחום העיון בתקשורת. מקלוהן החל את דרכו האקדמית כפרופסור לספרות אנגלית, אולם עד מהרה נמשך יותר ויותר לטכנולוגיה, לתקשורת להמונים ולתרבות פופולארית. הוא שייך לקבוצה קטנה של אנשי חזון והוגים רדיקליים המנסים לעמוד על טיב המצבים המשתנים בקיום המודרני, כאשר תתועד צמיחת המיתולוגיות הפוסט-איינשטייניות. 

מקלוהן טוען שהחברה עוצבה תמיד יותר על ידי המדיה בה היא מתקשרת מאשר תוכן המידע המועבר על ידי אותה מדיה. הוא מבדיל בין תקשורת מודפסת לאלקטרונית בטענה כי תקשורת מודפסת מודדת את פירוק המידע לדמיון, דבר שהוא מגדיר כהתמחות והתנתקות, "השתתפות נמוכה", לעומת תקשורת אלקטרונית אותה הוא מגדיר כמאחדת ובעלת "השתתפות גבוהה". בזמן שהעולם מתקדם אל העידן האלקטרוני, יש לבחון מחדש לאילו תגובות פסיכולוגיות יש לצפות מהצופה כאשר הוא אמצעי בידיים לא מודעות להשלכותיו. 

במאמרו דרך MAD לטלוויזיה מקלוהן בוחן כיצד אותן תכונות של חיתוכי עץ והדפס חוזרות ומופיעות בטלוויזיה. הדפס וחיתוכי העץ שקדמו לקומיקס מספקים לרב גישה של מעט מאד מידע חזותי, בעלת מעורבות מישושית רבה. אותו המיקוד הקיים בהם השתרש אל תוך הקומיקס במאה העשרים, ואותו המיקוד שנוצר בקומיקס השתרש בתמונה הטלוויזיונית המשודרת אל הצופה הביתי. כמות האינפורמציה המועברת בטלוויזיה היא עצומה, והצופה נדרש לפענח וליצור תמונה מוחשית מתוך כמות ענקית של אייקונים. מכאן, כשפונים כדי להבין את המדיום הטלוויזיוני ניתן לספק גישה מועילה להבנת התמונה דרך הקומיקס וההדפס. הקומיקס מספק מעט מאוד מידע על מצב מסוים ולכן יוצר השתתפות עם הקורא, וגורם לו להשלמת הפרטים מהרמזים שמסופקים לו. אותו מצב נוצר לנו במפגש עם הטלוויזיה, שיש בה רמה נמוכה של נתונים על עצמים, והדבר גורם לרמת השתתפות גבוהה של הצופה. מקלוהן בעצם הוא חלוץ בנושא היותו הראשון ששואל את השאלה כיצד הטלוויזיה נצחה את הקומיקס. 

ספרי הקומיקס שהופיעו ב1935 משכו את הצעירים, וגרמו להרמת גבה אצל המבוגרים. הם ראו את הקומיקס כמדיום מבולגן ואלים, וקישרו אותו לעולם הפשע, או שהפשע השתלט על העולם כשהקומיקס הציף אותו. 

מקלוהן מזכיר את העלייה במכירות העיתונים של סאנדיי וורלד. המכירות עלו פלאים עם פתיחת המדור "הסמטה של הוגן", בה הופיע לראשונה "הילד הצהוב" של ריצ'רד פ. אאוטקולט. משנת 1898 העיתונים החלו להפיץ עוד ועוד מוספי קומיקס כחלק מקמפיין שיווקי של העיתון מצד אחד ודרך להביע דימוי אנושי שניתן להשתתף עמו, ובכך התקיימה סינרגיה בין העיתון לקומיקס. 

בזמן שהקומיקס והעיתונות שילבו כוחותיהם התגלה כי הטלוויזיה נהייתה לתחרות של ממש, ולא כאמצעי נוסף עמו ניתן להשתלב. עולם הפרסומות בטלוויזיה של אותה תקופה משתמשת לרב בדימויים מטושטשים יותר, פיסוליים ומישושיים המועברים דרך תמונה נעה המאבדת הרבה מהאיכויות שהיו קיימות אותה תקופה במדיה המודפסת ובקומיקס. עד היום איכות התמונה המשודרת בטלוויזיה עדיין מחולקת למספר מצומצם של שורות וטורים בפסיפס שמצמצם את התמונה לתוך רשת של אדום ירוק וכחול, איכות זו גרמה לכוח הפרסום לעבור לפורמט של קומיקס. אותה אינפורמציה, שממתגת את אמריקה למשל, הרבה יותר מעניינת ומושכת בתצורת הקומיקס מאשר בתצורה של פרסומת, ובכך כוחו של הקומיקס. 

אותה פגיעה בעולם התוכן של הפרסומות היא זו שהעלתה לגדולה את מגזין MAD. המגזין הציע גיחוך על אמצעי התקשורת שהציעה הטכנולוגיה המתקדמת, הטיל ביקורת על הפרסומות והאינפורמציה שהועברה דרך הטלוויזיה. 

מקלוהן מעלה לדיון האם מי יותר חשוב – התוכן או המדיה הנושאת אותו. הוא טוען שלא ניתן להעביר את המסר ישירות לאנשים, אלא רק בדרך עקיפה. סאטירה לדוגמה מציגה לצופים את האבסורד בחייהם, אך הם לא מתייחסים לביקורת זו כביקורת של החיים שלהם עצמם, אלא מפרשים אותה בטעות כהומור. האינפורמציה עצמה מגיעה לצופה דרך התת-מודע, בפעם הבאה שהצופה ימצא עצמו בסיטואציה דומה לגיבור אותו המסר שהוא חווה, הוא יחווה בשנית את תוכן המסר שהוא צפה בו באותה המדיה רק הפעם דרך עיניו, בשנית. 

לטלוויזיה יש ערך מוסף בהענקת ההשתתפות של הצופה ויצרה מעורבות שבטית של המשפחה מול הטלוויזיה. עם הופעתה, נוצרה מעורבות של הכלל באופן עמוק יותר מאי פעם. מעורבות זו עודדה את האנשים להתייחס לעצמם ברצינות רבה יותר ממקודם. הקהל החדש הבין שהנושאים הלקוחים מחיי היום יום מצחיקים הרבה יותר מאותה ספרות בדויה. 

דיון דרך MAD לטלוויזיה
ליל אבנר הייתה יצירתו של אל קאפ (1909-1979), אל נולד כאלפרד ג'רלד קפלין, בגיל 9 איבד את רגלו השמאלית ובעידוד אביו פיתח את כישרונות הקריקטורה הטמועים בו. כשכיר הציג לעולם את "קולונל גילפדר" ואת "ג'ו פאלוקה", לאחר מכן מצא עצמו עצמאי וברא את "ליל אבנר", שהופץ דרך 8 עיתונים ובמהרה הפך ללהיט מחוף לחוף ברחבי ארצות הברית. תוך 3 שנים מיום הפצתו הראשונה הפך למדור קבוע ב-253 עיתונים והגיע למחזור של 60,000,000 עותקים. ליל אבנר נחשב מיתוס, קאפ יצר פרודיה שבמרכזה הדמות הראשית: ליל אבנר, מפשוטי העם, ללא ידיעת קרוא וכתוב שעוסק במשרה חלקית שבה תפקידו בוחן מזרונים, את ליל רודפת דייזי מיי, ובכל פרק מתקרבים הם אט אט לחתונה. 

אל קאפ מתאר את דרך נוסחת בניית הסדרה כ-"אני פשוט מערב את הדמויות שלי בתוצאות טיפשותם ואז לוקח מהם את השכל, כדי שהם לא יוכלו לעשות שום דבר". אל קאפ דחק את המתח עד החתונה כ- 18 שנה עד שליל אבנר ודייזי מיי לבסוף התחתנו ב- 1952, אירוע דמיוני לחלוטין שתפס את תשומת לב הציבור הרחב והופיע בכריכת המגזין LIFE. אל קאפ יצר דמויות בעיר של שלומיאלים המשמשת מראה לעולם המודרני ומצב האנושי. 

אל קאפ העלה הרבה ספקות בנוגע להתמודדות עם הופעת הטלוויזיה והאמין כי הציבור איבד את הכושר לצחוק מעצמו. מקלוהן טוען כי הטלוויזיה יצרה מעורבות של כולם עם כולם באופן מעמיק יותר ובכך אל קאפ נדרש למקד את ליל אבנר כדי להתמודד עם ההתפתחות שהוא הגדיר: "עכשיו אמריקה השתנתה. אולי ההומוריסט חש בשינוי יותר מאחרים. עכשיו יש באמריקה דברים שאי-אפשר לצחוק על חשבונם". 

קצב התפתחות הטכנולוגיה האיץ את הקהל לנושאים השאובים יותר ויותר מחיי היומיום, הקהל הגיב יותר ויותר לאירועים עכשוויים מאשר לאירועים שהתחוללו בערים פנטזיות כמו שתוארו בעלילותיו של ליל אבנר. מקלוהן מסביר כי מאחר שהטלוויזיה גורמת לנו למעורבות עומק היא גורמת לנו לקחת את עצמנו במידה רצינית יותר, ומתגלות מחדש כל יום התייחסויות חדשות לאיך הקהל מעדיף לקבל את המידע, את ההומור והסאטירה. הוא טוען שהתפתחות זו גרמה לאל קאפ להתמתן ובסופו של דבר להשיא את ליל אבנר כדי לסיים את התחרות ולפרוש ממנה בשיא. 

במאמרו "דרך MAD לטלוויזיה" מדבר מרשל מקלוהן על תהליך איקוניזציה ואקסטנציה של המציאות הריאליסטית המועברת אל הקומיקס. התהליך מתרחש במספר רבדים, בין אם ברמה הויזואלית, ברמה העלילתית או ברמה הקונספטואלית. הביטוי ברמה הויזואלית דורש מהקורא לדעת לקרוא אייקונים כגון בועה כסמל לדיבור, ענן למחשבה ואליפסה קוצנית כ-"בום". ברמה העלילתית נדרש הקורא להשלים חלקים מהעלילה, לדוגמא: צלליתו של אדם המחזיק בגרזן במקום להראות רצח במבט ישיר. וברמה קונספטואלית הקומיקס דיבר על המציאות של הקוראים בין אם זה קומיקס פוליטי, קומיקס של גיבורים (אשר מייצגים את הטוב או מדינה כלשהי) או קומיקס של דמויות השונות ברמתן הסוציאלית והאנושית לקורא, כגון "הילד הצהוב". 

מכירות העיתונים של סאנדיי וורלד עלו פלאים עם פתיחת המדור "הסמטה של הוגן", בה הופיע לראשונה "הילד הצהוב" של ריצ'רד פ. אאוטקולט. משנת 1898 העיתונים החלו להפיץ עוד ועוד מוספי קומיקס כחלק מקמפיין שיווקי של העיתון מצד אחד ודרך להביע דימוי אנושי שניתן להשתתף עמו, לכן התקיימה סינרגיה בין העיתון לקומיקס. "הילד הצהוב", מעבר להצלחה הרבה לה נחל הוא הווה את הקומיקס בחיתוליו. 

ה"ילד הצהוב" עצמו היה תקדים לקומיקס כפי שאנו מכירים אותו כיום, לא היו באותו זמן בלוני טקסט או ענני מחשבה כפי שאנחנו מכירים אותם כיום. הטקסט עצמו מוקם באזורים של שקט צבעוני וצורני והווה חלק מהקומפוזיציה עצמה. גם השפה של הילד הצהוב היוותה חלק מהפניה אל העם הפשוט יותר, הספרותי פחות והכתיבה היא באנגלית עילגת ובחוסר התחשבות בתחביר נכון. הילד הצהוב מציג את פשוט העם, הילד הצעיר שעוד לא מכיר את רזי העולם, אך באור מאד מחוכם, הומור עוקצני כלפי האליטות החברתיות וקריאה מתונה להתפתחות חינוכית לא אך ורק בקרב עשירי הארץ, אלא להגיע אל העם, אלו שעובדים ומפעילים באמת את המדינה, דרך ילדיהם. 

בו בזמן כשהטלוויזיה הביסה את הקומיקס נראה שקם קומיקס שהלך והביס את הטלוויזיה חזרה, MAD בחן את הפרסומות המשודרות בטלוויזיה ואת צורת ההגשה ותקף אותה מתחת לחגורה, במדיום של קומיקס, לעיתים הבדיחות שהופיעו ב-MAD היו יותר זכירות מאשר המקור הטלוויזיוני שלהן. אותו הזמן הטלוויזיה החלה לרכוש יותר ויותר כלים להתמודד עם צילום, קולנוע ורדיו ולהשתמש בהם כחיקוי לקומיקס. מקלוהן מתאר את הערך הסנטימנטאלי של הקורא למגזין MAD כחלק מתקשורת פוליטית-חברתית, הוא מציג אספנות בנושא ומראה כי המגזין בעצם מצביע על השתייכות כלשהי, כמו למשל ללבוש מותג מסוים או להיות חלק מלאום מסוים, כאן מקלוהן ממשיל את ההתקשרות למגזין עצמו כמחתרתית : "באותו האופן שהביטניק הרוסי שומר מכל משמר על הקלטה ישנה של אלביס פרסלי משידור לחיילים". 

ניתן לראות שהמגזין MAD בעצמו הציג סוג חדש של התקשרות בין עולם הקומיקס לעולם הטלוויזיוני, MAD מצד אחד סתר את הטלוויזיה ואת המסרים המועברים בה, ומצד שני הרבה מאד מהתוכן שבו נשען על כך שהקורא מתייחס לטלוויזיה ומבלה עמה קביעות מסוימת, זאת אומרת ש-MAD יצר סוג חדש של התקשרות עם המדיה הטלוויזיונית, בזמן שהרבה קומיקסים איבדו את קהל הקוראים למען שידורי הטלוויזיה, MAD עלה לגדולה כמעט אך ורק בגלל אותו מכשיר. עתה שיש מדיה שמוקרנת לבתים ברחבי המדינה ויש קהל עצום של אנשים שנחשפים לאותו מידע, ניתן לרתום את היצירתיות הסאטירית הגלומה בקומיקס על נושאים המועברים בעולם המדיה הטלוויזיונית, כל דבר ש"חם" בטלוויזיה הופך לנושא לגיחוך במגזין, כל הפוליטיקה והתעמולה הופכת לפרודיה מודפסת ומונצחת, כפי ש-LIFE הזין עצמו מהתפתחויות ששווה לזכור למשך הימים, כך גם MAD הפיץ את הפרודיה העדכנית על הקיום. רק ממבט אחורה על ארכיוני MAD ניתן ללמוד המון על התקופה, על חדות ובוטות עורכי המגזין כלפי המציאות הרווחת בעולם התקשורת המקביל בזמן. 

חוסר הכניעה של עולם הקומיקס לטלוויזיה מוסבר על פי מקלוהן כראשיתו של העידן האיקוני. כמו ההתפתחויות התרבותיות שקיימות בארצות הברית ואירופה, שהמעצמות הולכות ולומדות ומפרות אחת את השנייה, הקומיקס והטלוויזיה מתפתחים יד ביד, ולהב מול להב. עם זאת ההשכלה והסטטיסטיקה מראים פירות חדשים של תופעות שמתפתחות כתוצאה מעולם הדימויים של הטלוויזיה. אנשים רבים זונחים את הטקסט הכתוב וחווים ספרות בשפה ויזואלית שהוכנה מראש על ידי מפיק. דבר שמקלוהן גורס שמוביל שמאחר שהנוער חווה מעורבות עמוקה בתקשורת משודרת טלוויזיונית, הוא לא מעוניין במטרות רחוקות טווח והוא מוגבל נפשית על ידי המדיה. הוא מביא כדוגמה נוער שאינו מסוגל להביא את עצמו לקרוא ספרות מורכבת, דבר שהווה לוקסוס לדור הקודם, אך מסוגל להיות גאון מתמטי או מנתח לשוני בלי לדעת לקרוא טקסטים מורכבים. עם ההתפתחויות שנוצרו בעולם התקשורת בלט כמעט מיד הביטוי של התוצר של אותה תקשורת. שוני הדיאלקט כתוצר של חינוך חדשני דרך מסך הטלוויזיה. 

מאחר שהקומיקס עצמו היה מדיום חדשני, שהופיע רק כספרות כרוכה בשלהי 1935, הוא קסם לרב לנוער בלבד, מאחר שאלו עוד לא הוטמעו אל תוך תבניות חשיבה של לקרוא טקסטים ארוכים ומסרים בצורה הויזואלית המסוימת שהייתה נפוצה בקרב הדור הקודם. כאשר ספר הקומיקס הוצג לאדם מבוגר שלא חווה בעבר קריאה מסוג זה, הצבעוניות וחוסר ההתמצאות היה ממקד את האדם מיד בדימויי האלימות ותוהו ובוהו שתוארו בצבעוניות רבה והוא היה מכליל את הקומיקס כחינוך לפשיעה ואלימות. מצד שני היה הקומיקס כלי חדשני לתאר את הסביבה האלימה והמתועשת הקיימת אל תוך שפה חדשה של צורות ודימויים, לרב עקיפים, שסיפקו תרגומים סימולטאניים של המציאות התוססת והאגרסיבית אל תוך דו מימד עלילתי. כך שבזמן שהדור המזדקן דיבר על כך שהקומיקס הוא פראי ומטיף לאלימות הוא היה השתקפות ישירה של המציאות שהייתה פראית לא פחות. 

כשהקומיקס התחיל להופיע כסטריפ בעיתונים, הדמויות שבו הופיעו בתחילה כדמויות אנושיות רגילות. בניתוח עובדתי של זמן, בכל פעם שנולד גיבור קומיקס חדש מדובר על תקופות לחימה של המעצמות היוצרות את הקומיקס, כחלק ממסע גיוס ציבורי נרחב להעצמת הצורך של המדינה להתלכד תחת רעיון מסוים. הדמויות הפכו לגיבורי על וייצגו באופן מוסתר בדרך כלל את הסיבות עליהם מתקיים מאבק פוליטי. יש גורסים שטכניקה זו הייתה בשימוש כדי שטיפת מוחות הציבור בכדי שיהיה יותר קל לשלוט בהם, ויש שטוענים כי הטכניקה של ליצור גיבור לאומי נתנה תקווה ותמריץ לעם להיות על-אנושיים בעצמם. 

הקומיקס היה בעיני הקוראים מעין אמצעי לבריחה מן המציאות, כשבעצם הוא ייצג את המציאות בצורה עקיפה. דוגמא לכך אפשר לראות בקומיקס המיתולוגי "סופרמן", ובאופן כללי בקומיקס גיבורי העל. סופרמן בא כדמות שמסוגלת להתגבר על מטוסים, כשהמטוס היה ייצוג של גרמניה שחודרת לטריטוריה של ארה"ב. הקומיקס היה בריחה לעולם אחר עם אותה הדמות ואותם הצבעים הבסיסיים המוכרים של עולם הקומיקס, תפיסה שהתחברה היטב לעולם המיתוג ועולם העסקים. אנו עדים למיתוג של אמריקה כדמותו של סופרמן, צבעי דגל אמריקה הם הצבעים של חליפת הגיבור. 

אם נבחן את עטיפות הקומיקס, הלוגו של סופרמן הופך להיות תלת מימדי, ויוצר אשליה שהוא יוצא אלינו מן החוברת, כמו סופרמן שיוצא אלינו, אשליה של כוח עצום הפורצת אלינו, הקוראים, ושוטפת את חושינו בחוויה של השתתפות עם הגיבור הלאומי. בדוגמה הבאה ניתן לראות בבירור את חוסר הכניעה של גיבורנו אפילו שכובלים אותו, כביטוי לכוח של "הטוב" שלא ניתן לכניעה על ידי "הרוע". השימוש בדימויי תלת מימדי על גבי מדיה דו ממדית הוא לא הראשון מסוגו אך רווח בקרב יצירות הקומיקס של גיבורי העל. המתח בין המעצמות הלוחמות בא לידי ביטוי בדמויות של הגיבור והרשע שייצגו את הצד ה"טוב" וה"רע", המאבק הנצחי בין האור לחושך, אותו מאבק של ביטויים שקיימים עמנו עוד מתקופה מקראית. 

שפת הקומיקס עושה גל חוזר אף בקופתנו. לדוגמא בסרט, ספיידרמן, ישנו פריים שהגיבור עומד על תורן של דגל ארה"ב בתנוחה מגוננת אך בוא זמנית ספיידרמן הוא הדגל, אמריקה הפכה שוב בימינו לגיבור. הגיבור בפוסטר מופיע כדגל התלוי על תורן, ובאותם הצבעים. הגיבור משפיע על נטיית הצופה לפטריוטיות פרו-אמריקאית ולהזדהות. 

כאן באים לביטוי גם המון מוטיבים חוזרים מה"מיתולוגיה" האמריקאית, ברקע ניתן להבחין בבירור באנימציה של בניין דמוי האמפייר סטייט בילדינג, דימוי למטרופוליס של ניו-יורק וסמל הצלחה כלכלית ושגשוג. בדמותו של איש העכביש בולט המבט שמתקבל מצד אחד כמבט של רוצח, מבט של יצור שחולש על הסביבה שלו ומסוגל לראות יותר מזווית הראיה האנושית, ומצד שני הוא גם הקבלה למשפט האמריקאי המיתולוגי : "Big Brother is watching". על ידי המסכה מוסתרים האף והפה של הדמות ומובלטים השרירים ובכך רמיזה נוספת לייעודה, למטרה שלה – לראות ולפעול, לא לדבר דיבורי סרק ולבזבז את הזמן על תהליכים בירוקרטים. 

אם ננסה למקם את ההתעוררות מחדש של הדמות הזו על מפה תקופתית של אירועים חריגים בארצות הברית ניתן לקשר אותה ישירות לנפילת בנייני התאומים ולפלישת ארצות הברית אל אפגניסטן ושחרור עיראק מהשלטון הטוטאליטארי כחלק מהמגננה של ארצות הברית כנגד התקפות טרור. 

דוגמא נוספת בתקופה הנוכחית היא הסרט "משפחת סופר על". אם נסכם את הסרט, מדובר ב-"קאמבק" של גיבורי העל. הסיפור חל בשנות ה-60 ומתאר את בעיותיה של משפחה אמריקאית ממוצעת, כשההורים הם גיבורי על בדימוס (לאחר שהעיסוק בלהיות גיבור על נאסר על פי חוק). הסרט מראה דילמות אנושיות מחיי היום יום כגון השגרה השוחקת של העבודה בתאי משרד צפופים, סערת הרגשות של נערה מתבגרת בתיכון, יחסים בין אישיים הנפגמים מכוח השקר (הסתרת העובדה שהבעל חזר לשחק בתפקיד גיבור על), אכזבות של ילד תמים ממודל חיקוי רווח וההשפעות עליו לכשיגדל. 

בנוסף לכך, מקלוהן בוחן את רמת המעורבות של המתבונן/קורא בתוכן של המדיום. קוראי הקומיקס לא היו משליכים את בעיות הגיבורים על עצמם, הם כן היו מזדהים אך לא היו מפנימים לחייהם. עם כניסת הטלוויזיה המעורבות שבין הצופים למדיום גדלה, בשנות ה-60 המשפחה הייתה נוהגת לשבת סביב הטלוויזיה לדבר על הנושאים המשודרים בה, כפי שהרדיו היה מאחד את המשפחה על יד האח כשהיו משודרים סיפורי ילדים כתסכיתים, הטלוויזיה נהייתה בעצם "מלהט שיחה" וכך גרמה למעורבות יותר עמוקה ולהשלכה על החיים האמיתיים של האנשים ובכך הציבה לקומיקס אתגר חדש להתמודד עם מציאות בה אנשים חווים תקשורת ביתית, לה הם לא נזקקים כלל לצאת לחנות העיתונים ולבחור מגזין, אלא המגזין המשודר אלקטרונית מובא על ידי "גלי האתר" הישר אל הבית, כמופע אור-קולי הישר אל התודעה. 

בספר נוסף של מרשל מקלוהן, "המדיה הוא המסר" הוא בא לפרט ולהציג במדיה מודפסת איך מתאפיינת ומתקבלת תמונה בעיני הצופה, החל מרשת השתי וערב של המסך הטלוויזיוני ועד האבסטרקטיזציה של אובייקטים כדי להמחיש לנו בצורה של דפוס איך חצאי משפטים נבלעים מצד אחד אצל הצופה כסתומים, ומצד שני משפיעים על תת המודע ומפעילים אותנו בדרכים עוקפות. 

לסיכום 
הקומיקס מראה מגמה של טשטוש בין מושגים – הקומיקס חודר לטלוויזיה, הטלוויזיה חודרת לקומיקס, האינפורמציה מוצגת בצורה יותר ויותר אבסטרקטית, חסרת גבולות. כשלון הניסיון להבדיל בין מדיה, מדיום וקונספט, כשלון ההגדרה בין אמצעי "קר" ו"חם" כל אלה הם רק דוגמה קטנה למגמה עולמית של שבירת גבולות וחוסר הגדרה. העולם סביבנו, כולו, נהייה יותר ויותר אבסטרקטי, ההגדרות החברתיות שלנו מאבדות את ההקשר המקורי שלהן, המוצא והשורשים שלנו הופכים מאבולוציה של גזע לתרבות ועתה מוגדרים כחלק מהחינוך. בעולם שבו הופכים מוצר לאקסטנציה של הגוף (מפרוטזה ועד שבב המתערב בפעילות המוחית), והגבול בין האדם למכונה מטשטש, בעולם שבו ההגדרות המיניות שלנו מתגלות כהגבלות שהונחלו על ידי מסורות שהפסיקו לדבר ממזמן על אמונה והפכו להטפות שמיועדות לשמור על קונצנזוס במקום להפריח את תשוקות האדם לפתוח את אופקיו, בעולם שבו הרוחניות הפסיכולוגיה והמדע מתערבבים, אנחנו מגלים שהמושגים מאבדים כל משמעות ובעצם כל סוג של הגדרה אינה אלא הגבלה. הגבול בין וירטואלי לממשי מיטשטש, הגבול בין אמת לשקר, אפילו הגדרת התודעה שלנו שעד כה הייתה תלויה בחושינו כבר ממזמן איבדה את התלות בהם, והורחבה בין עם ע"י סמים (לאלו שמשתמשים), מדיטציה (לאלו שעושים) או אף מוות. בעולם שכזה, ההגדרה האפשרית היחידה היא פשוט לו יהי, let it be, יהוה או אוֹהם . 

ביבליוגרפיה: 
להבין את המדיה / מרשל מקלוהן 
המדיה הוא המסר / מרשל מקלוהן 
להבין את המדיה / אנדרו הארט 
100 שנים של קומיקס – אינציקלופדיה מאוירת / מוריס הורן 
היסטורית אומנות הקומיקס / רוג'ר סבין 
ללא לוגו / נעמי קליין 

מרשל מקלוהן - סיכום קצר עבור שיעור פילוסופיה 2005

מרשל מקלוהן 1911-1980 
נולד באדמונטון, קנדה. יש שרואים בו מהוגי הדעות המבריקים והמשפיעים ביותר במאה ה-20, החלוץ והמייסד של בחינה מחדש של תחום העיון בתקשורת. מקלוהן החל את דרכו האקדמית כפרופסור לספרות אנגלית, אולם עד מהרה נמשך יותר ויותר לטכנולוגיה, לתקשורת ההמונים ולתרבות פופולרית. לרקע הספרותי שלו היה מן הסתם תפקיד חשוב בכתיבתו השנונה, שמאופיינת לא רק בניתוח מעמיק ובתובנות, אלא גם בהמצאות לשוניות כדוגמת "המדיום הוא המסר" ו-"הכפר הגלובלי". 

הוא שייך לקבוצה קטנה של אנשי חזון והוגים רדיקליים המנסים לעמוד על טיב המצבים המשתנים בקיום המודרני, כאשר תתועד צמיחת המיתולוגיות הפוסט-איינשטייניות, משנתו של מקלוהן תתפוס מקום בולט. הוא ניצב בקו החזית [ג'ורג' סטיינר] טבע את המושג "הכפר הגלובלי" [1964] ו"המדיום הוא המסר" [1967] בזמן שאיש עוד לא יכול היה לנבא את העולם תלוי-המידע של ימינו. 

בספרו "המדיה הוא המסר" [1967] טוען מקלוהן שהחברה עוצבה תמיד יותר על ידי טבע המדיה בה היא מתקשרת מאשר תוכן המידע המועבר על ידי אותה מדיה, הוא מביא דוגמה את האלפבית כצורת שליטה נרכשת על יוצרות האדם הנלמדת בצורה כמעט בלתי מודעת כאשר פירושם של מילים מביא אותנו לידי התניות מחשבתיות והתנהגותיות, שאלו גורמות לנו לפעול באופן אוטומטי עם הופעתם מחדש. הוא מבדיל בין תקשורת מודפסת לבין תקשורת אלקטרונית, בטענתו כי תקשורת מודפסת מעודדת פירוק המידע לדמיון, דבר שהוא מגדיר כהתמחות והתנתקות, "השתתפות נמוכה", לאומת תקשורת אלקטרונית, אותה הוא מגדיר כמאחדת ובעלת "השתתפות גבוהה". זאת אומרת שלימודי ההתבוננות הקיימים (בתקופתו) הפכו למיושנים, אנו לומדים קונספטיות מיושנות המבוססות על עולם המדיה המודפסת בזמן שהעולם מתקדם אל העידן האלקטרוני ויש לבחון מחדש לאילו תגובות פסיכולוגיות יש לצפות מצופה כאשר המדיום הוא אמצעי בידיים לא מודעות להשלכותיו. 

"בלבולים אינספור ורגשות עמוקים של יאוש צצים בתקופות של שינויים תרבותיים וטכנולוגיים. בעידננו, "עידן היאוש", בחלק עצום, התוצאה היא לנסות לעשות את המטלה של היום, עם הכלים והקונספטים של אתמול." 

אנדרו הארט כותב : 
מקלוהן מגדיר שחינוך הוא הגנה כנגד "נשירת מדיה", בזמן שאנו עוד לא מכירים את הכלים לעמוד את המדיה החדשה "בשפה שלה". שליטה במידע בתקופה זו של התפתחויות הולכות ומואצות של טכנולוגיה הפכה למקצוע נדרש עתה יותר מתמיד, הפכה לתעשיה שיכולה להתפס כמאיימת לעיתים על חוקי יסוד בחברה דמוקרטית. ה"יאוש ממידע" מתפשט ותרופה לא נראית באופק. תקשורת ההמונים הפכה פולשנית וכוחנית ויש דאגה רבה לגבי השלכותיה לימים. 

עבודתו של מקלוהן לעיתים נתפסת בעייתית ולעיתים מנחה אותנו שולל כתאוריה לסדר חברתי חדש. הוא מפריד לחלוטין את המדיה והמסר מהעולם המורכב ממקורות תרבותיים וסוציאליים היוצרים התקשרות ומשתנים כהרף עין. הוא מציע חינוך להבנת המדיה החדשה כחלק מ"הגנה אזרחית". יש צורך עז להגדיר מסגרת חינוכית שתעודד השכלה ותגובות למדיה החדשה, שנוכל לתפוס את טבע המידע, דבר שנזקק לכישורים רבים והבנה מעמיקה של תקשורת חזותית ושמיעתית במקביל לתחומי השפת הקריאה. 

מקלוהן לעומת זאת אינו מדבר על איך המדיה החדשה יכולה להתמודד עם הצורך בהשכלה. הוא טוען בכלליות רבה שאנו צריכים פשוט "לא להסתכל אחורה", הוא רואה את הכפר הגלובלי כחלק מהרמוניה שבטית, 'רשת בלתי נראית של חוסר תלות וחברותא', כל מה שאנו צריכים איפוא לעשות הוא אך לצפות ל-"מצב של תמורה אלוהית, של הבנה אוניברסלית ואחדות עולמית". 

רעיונותיו התקבלו לעיתים קרובות באופוריה במערב המונע פרחים של סוף שנות ה-60, המדיה ברכה אותו, בגלל שבין השאר הוא חנן את המדיה מאחריות על תוכן המידע המועבר בה ואישר את זכותו של הצופה לנטוש את מחשבתו האישית ולרתום מחשבה קולקטיבית הניתנת דרך המדיה. 

הוא חילק את המדיה לשני סוגים עיקריים : חם וקר. 
הוא התעקש על כך שצורת המדיה חשובה יותר מתוכן המידע המועבר בה, הוא קבע כי ההשפעה של המידה היא חד משמעית וחודרת לתת-מודע. הוא חילק את המדיה למדיה חמה (HOTׂ) וקרה (COOL ). 
מדיה חמה, למשל מדיה מודפסת, רדיו או קולנוע היא מדיה בהגדרה "גבוהה" ונמוכה מהשתתפות הקהל. 
מדיה קרה היא למשל טלפון, כתיבה וטלוויזיה, היא "נמוכה" בהגדרתה" וגבוהה בהשתתפות הקהל. 
הוא טוען גם שהמדיה מעצבת את העקרונות הסוציאלים שלנו, והעקרונות הסוציאלים שלנו אך ורק נתונים למרותה. הוא תקף את הדפוס כמוגבל בצורה ובביטוי, הוא קישר בין עלית הנציונאליזם והאימפריאליזם בדפוס, קבע כי קרוא וכתוב גרמו לפילוגים והתפוררות חברות, פילוגים פוליטיים והדרדרות תרבותית בעודו טוען כי המדיה החדשה תחזיר לנו את האותנטיות, האמת של התרבות הנרכשת האבודה דרך "טכנולוגיה אלקטרונית מיידית". 
משפטי המפתח שלו שוננו וצוטטו לרב אך לרב ללא מחשבה מעמיקה עליהם, כשרעיונותיו נבדקים מקרוב יותר הרבה חוסר הגיון מתקבל. דרכו הבינרית לחלק את המדיה לחם וקר מעלה המון שאלות, מדוע למשל קולנוע הוא חם בזמן שטלוויזיה היא קרה ? מה קורה כשסרט קולנוע משודר בטלוויזיה ? הוא נהיה פושר? הוא טוען שהסיבה שאנחנו משרבטים כשאנחנו מדברים בטלפון היא בגלל שאנו מתנגדים לכך שהטלפון יהיה משוא תשומת הלב שלנו, לא בגלל שבמקרה יש לנו עט וניר לצדנו, והוא הצליח לקשר בין עלית הטלפון לסגירת רחובות החלונות האדומים ועד שיטת השלטון המרכזית. 

למרות המהפכות הרבות באירופה ובעולם, הכפר הגולבלי עוד לא התממש. אמת, בהרבה מדינות גניבות גלובליות ועבדות גלובלית קיימת לנראית לעין, אולם רב ההתפתחות של התקשורת הבינלאומית הביאה אך לגדולתם של קואופרטיבי ענק דוגמת IBM, תרבויות הולכות ונעלמות דרך עולם המדיה שנכנס דרך מקלטי הטלוויזיה ושולל את הזהות והשיוך לתרבות. 

ג'ונתן מילר מעיד כי ההישג הרב ביותר של מקלוהן הוא המוניטין שלו. 

הוא טוען שמה שמקלוהן אומר הוא או לא מבוסס או פשוט לא אמת. ההיסטוריה נכשלה מלהוכיח את טענותיו ותצפיותיו, אולם הוא היה הראשון שמשך את תשומת לבנו למדיה כמשהו שכדאי לחשוב עליו. הוא ירה דמיונות בצורה שבה מאט סופרים אי פעם כתבו. ב"להבין את המדיה" מקלוהן ניסה ליצור דפוס שיתאר את המוזאיקה האלקטרונית, על ידי כתיבה מפוזרת לעיתים ושכחוזרת על צמה, אבל טון הכתיבה לא עקבי. כיום אנו נבונים יותר לנתח את המדיה בשפה מתקדמת יותר, לרב עקב שהתחלנו להגיב ולומר מה אנחנו חושבים באמת עליה. 

Recipe of fried peppers in Vinegar


First Make sure you have these simple kitchen items
Put the pepper on the pan, burning it slightly
Add salt to the composition and fry until it start to darken
When still hot, peel the peppers and remove burnt parts
Slice into strands and put in a large glass jar
Generously add Vinegar
Close the jar and put in refrigerator to cool.

(drawn using black and white pencils, 2002)
Chef and Model: Mr. Shemesh.

יום חמישי, 2 בספטמבר 2010

YouTube let me in ! pixapic puzzle door opener

I really wanted to participate in the YouTUbe partner program... but the door seems to be closed...
I thought maybe a PixAPic puzzle solved could open a door to more of YouTube, well, was fun to make but the result  is not as expected. used a Canon Poweshot SX10is with CHDK installed, frame each 3-5 seconds for the whole night, it was a 50x80 graphic puzzle that took much longer than anticipated to solve....
starring Perlita as the solver


עבדים תהיו שמח!

עבדים תהיו שמח ! עבדות עוד לא ידעה אביב שכזה, פסח 2006

יום רביעי, 1 בספטמבר 2010

הצעה מוגזמת לפרויקט גמר...


עתה כשאנו כה מודרניים ושפתרנו את כל מצוקות העולם, החזק שרד והחלש נמוג, אנחנו יכולים להסתדר גם ללא חניות נכים, ללא מעבר חציה עם רמפה לעגלת תינוק וללא מגוון עזרי הציבור לנגישות מאחר שפטרנו את המין האנושי מדאבת המוגבלויות למיניהן. תורת הגזע, כפי שזעזעה את העולם בשואת עם ישראל, היא מצב שריר וקיים. 
העולם אוטופיה של האדם הלבן, גבר בריא שגובהו 1.80, בלונדיני ושרירי בגיל 25 שאינו סובל מנכות כלשהי ושאינו נזקק לשום עזר נגישותי כלשהו. אינו סובל ממחזור או הינו אינווליד, אינו ילד חסר אונים והוא הדמות המיתולוגית של הלוחם הספרטני, יודע צדק והיחיד הראוי לשרוד. ועתה כשאין יותר מוגבלים, ילדים או קשישים אין יותר את הצורך להתחשב בנכים שאינם קיימים יותר. החזק שרד ודחפנו לשוליים את כל אלו שהתקשו לקבל את המציאות של האדם המושלם.



הצעה לפרויקט גמר בתקשורת חזותית במקום לבכות

הצעה שניה לפרויקט גמר במסגרת סמינר בו סבלתי מהמנחה העלובה ביותר האפשרית...

הצעה לפרויקט גמר בתקשורת חזותית במקום לבכות 

הצעתי לפרויקט גמר בתקשורת חזותית היא ייצוג מנגנוני הרס עצמי האנושיים, תפיסת האמת בתופעות חברתיות והצבעה על המדיה כאמצעי תיווך חרדות שווא, הונאת הציבור מטיפול בעיקר ועידוד מוסווה להרס עצמי של החברה. 

הקדמה: 
ביקרתי הבוקר בבית הכנסת, בת הרב עלתה למצוות בקהילה הקונסרבטיבית של הרצליה. 
כאדם צעיר הרגשתי בחוסר נוחות עם מה שנתפס בעיני כרחוק מהאמונה. אנשים מנשקים ספרי תנ"ך, מנשקים את טליתותיהם וסוגדים לאובייקטים כגון מזוזה, מנורה, סמלים גשמיים שכביכול אמורים לייצג את הקדושה או את האלוהים. כבר כאדם צעיר הבנתי שזהו מנגנון שליטה בציבור. הבנתי שאם ממלאים את האדם בכל רגע בחייו בהקדשה לאמונתו הוא עבד לאמונה. ניתן יהיה לעשות עליו מניפולציות כגון "פסקי הלכה" או פרשנות של ספר כביכול קדוש שניתן לפרש אותו כל פעם בצורה אחרת לחלוטין, להצדיק על פיו או לתרץ על פיו. קצת חבל לי שהיהדות, האמונה שכביכול הציגה לעולם את היציאה מסגידה לאלילים ופסלים, הפכה דרך דת לפטישיזם שנתפס אצלי כעגל הזהב.
לא ברור לי עדיין מדוע אנשים מסנוורים כל כך על ידי אמונתם עד כדי לא לתפוס שזהו ספר שנכתב על ידי אנשים כמותם. רב קהילת הקונסרבטיבים בהרצלייה מורכבת מאנשים מבוגרים. ביקשו ממני, הצעיר, לשאת את מגילת התורה, אחד האובייקטים הקדושים להם, ברחבי בית הכנסת. התיישבתי עם התורה ואחד אחרי השני אנשים נגשו ונישקו את מגילת התורה, שרים מזמורי תהילים. מצאתי את עצמי בעיצומו של טקס פגאני ובראש הטקס יושב עבדכם הנאמן, שברגע אחר היו כנראה שורפים אותי על המוקד או רוצעים את אוזני לעבדות עולם כי אינני שומר שבת.

חזרה לאמת 

  1. תפיסה והגיון הן שתיהן מקורות עליהן מושתתת כביכול אמונה [2]. אך הגיון שבדרך כלל מובא דרך עקרונות מתודולוגיים של חקירה (אם אינטלקטואלית, מוסרית, אסתטית או דתית) בא בדת סביב עקרון האמון (TRUST) [2], האמונה בדת כוללת פעולה של רצון או התחייבות כחלק מהמאמין. אם למאמין קיים ספק כלשהו באמון שהוא רוכש כלפי עקרון כלשהו בדת הוא מוצא את עצמו שובר את העיקרון עליו מושתתת אמונתו. אמונה איננה סובבת סביב עקרון הסיבתיות (שלתוצאה מסוימת קיימת סיבה מסוימת), שזוהי הנחת היסוד בכמעט כל תיאוריה מדעית. אמנם, רב האמונות המסורתיות מאפשרות ולעיתים מעודדות הצדקה רציונאלית וניתוח האמונה. 
  2. ניטש'ה כבר הטיף לנו שאם האמת מתה, אז הכול מותר, "כל אמונה, כל שיקול כי משהו הוא אמת, הוא בהחלט שלילה, מאחר שאין עולם אמיתי" [1] האלטרנטיבה לאותה אמת, על פי ניטש'ה, היא תוצר של כוח ותשוקה [1]. יותר מכך, "אמת" יכולה לבוא לידי ביטוי כאינטרפרטציה של רגשות:
    "צפה בילדים הבוכים והצורחים כדי לעורר עליהם רחמים ותשומת לב; חיה בקרבת החולה ומדוכא הנפש ושאל עצמך האם אין נכונות זו להתלונן וליבב ולעשות הצגה מן האומללות, מכוונת מתשתיתה לאמלל את הצופה; רחמיהם המבוטאים והמורגשים של הצופים הם הפיצוי לחלשים ולסובלים, שכן מכירים הם שלמרות חולשתם עדיין יש בידם עוצמה – העוצמה להסב כאב. האומלל זוכה בעונג מרגש העליונות, אליו התוודע מתצוגת הרחמים. הוא עדיין חשוב דיו להכאיב לעולם. כך הצימאון לרחמים הוא הצימאון לסיפוק עצמי, הווה אומר, על חשבון הזולת" [1].
    כך שלא ברור האם הסבל הוא אמיתי או הינו מניפולציה בעלת מטרה מסוימת על הצופה. 
  3. לצערנו, רק מיעוט מהעולם מודע לכך שאנחנו לא חולקים את אותה האמת האבסולוטית של מורנו ורבנו שבשמיים. החיים היומיומיים יצרו אצלנו הבדלה בין "אמת" ל- "לא אמת". החל משקרים לבנים קטנים להונאות אפלות. תמים לנסות לדמיין שניתן ליצור אנטרופיה בין אמיתות לוקאליות שיצדיקו אמת אחת גלובלית כפי שבא לידי ביטוי בדת [3]. אמת היא לא הג'רוסלם פוסט, היא לא ה- BBC, לא התנ"ך או ידיעות אחרונות ולא אל-ג'זירה. אמת היא תופעה יחידנית אך היא נושאת את קללת האינטרפרטציה.

ב. מניפולציה: 

  1. שעתוקים, עוד מתקופת ימי הביניים, מותגו כזיוף. המקור נשמר ומרותו הועצמה על ידי הרשויות בעוד זיופים היו נרדפים על ידיהן [3]. לעומת זאת, את האידיאה של האמת, שכביכול אנחנו כציבור צפויים לנצור ולהעצימה, הולכת לאיבוד בתוך הבלילות של הפרספקטיבות שהתקשורת מציגה. 
  2. סרטו של מחמד בכרי, "ג'נין, ג'נין" שמתאר טבח שנעשה כביכול על ידי חיילי צה"ל ב"מחנה פליטים" הנקרא ג'נין ב- 2002. הסרט מנסה לתאר את צה"ל ואת ישראל כחיות פראיות הטובחות ומוציאות להורג ללא רחמים. חלקים רבים בסרט הם מניפולציות גראפיות באיכות חובבנית לכל היותר המדמות בין השאר טנקים צהליים דורסים אנשים קשורים לאספלט. הסרט נחל הצלחה אדירה בקרב ערבים ישראלים והשמאל הקיצוני. כמובן שהתגלה כזיוף.
  3. בשנת 2003, יצא פייר רכ'וב, בעקבות זעזועו מהסרט ג'נין ג'נין, להפיק סרט דוקומנטרי עצמאי בשם "הדרך לג'נין" המנסה לתאר את המצב בג'נין דרך עיניהם של כוחות הסיוע הבינלאומיים שהגיעו בעקבות פרסום הסרט של מחמד בכרי. בסרטו, "הדרך לג'נין" מתגלה תמונה אחרת לחלוטין. ג'נין היא כלל לא מחנה פליטים אלא עיר מלאה חומרי נפץ בה ילדים בני 6 הולכים לגנים מיוחדים ללמוד איך להיות שאהידים. ג'נין בסרטו התגלתה כמפעל לייצור מחבלים מתאבדים. סרטו של פייר רכ'וב קיבל ביקורות גרועות במיוחד, במיוחד מהקהילה הערבית בצרפת. התמונה שהוא הציג לא הייתה מושכת מספיק, הילדים לא נראו מסכנים או עניים מספיק והוא נפסל לשידור בצרפת, אותה המדינה ששלחה את הסיוע אליו צוּות. 

ג. מניפולציות חברתיות: 

  1. מכתב שהגיע למערכת עיתון גולומב52, וגם לקהל יעד רחב מאד, דרך דואר אלקטרוני הוא מכתב שטוען לקונספירציות ושקרי-חוצות בכל הנוגע לנושא האנטנות הסלולאריות. במכתב הועלו טענות כנגד חברות הסלולאר והמשתמשים הביתיים שכביכול "צוברים סרטן" כתוצאה מחשיפה לקרינה מאנטנות סלולארית. רבות השמועות על ייתכנות קשר בין טלפונים סלולאריים לסרטן. 
  2. ייתכן שהמילה "קרינה" צרובה כל כך באוזני הציבור באופן שלילי. תוצאה כנראה מהירושימה, רנטגן וצ'רנוביל, רק אזכורהּ מעלה חרדה בציבור כדי שניתן יהיה להביאו למצב האזנה. 
  3. המכון הבריטי לחקר הסרטן פרסם ממצאים של מחקר ארוך טווח על ה"סכנות" בשימוש טלפונים ניידים. "במחקר לא נמצא קשר בין גידול ממאיר במוח האנושי, במקום הקרוב להימצאותו של טלפון סלולארי, לבין מספר השנים שבהן היה הטלפון בשימוש, מספר השעות של הדיבור בו או מספר ההתקשרויות", לפיכך "אין סיכון משמעותי מוכח להופעתו של הגידול בעשר השנים הראשונות לשימוש בטלפון הנייד". [4] מראה מקום מדויק? 
  4. ממצאי עבודות צוותי סיקור רמות קרינה סביבתיות בישראל, שתפקידם לזהות מקורות עיקריים לקרינה מייננת ובלתי מייננת מצביעים על כך שרמת קרינת הרדיו הסביבתית הטיפוסית בישראל היא מסדר גודל של אלפיות עד מאיות האחוז מסף החשיפה המחמיר ביותר המופיע בהמלצות האגודה הבינ"ל להגנה מקרינה (IRPA/ICNIRP 1998) ולציבור הרחב.[4] 
  5. עם כל הנתונים המצביעים שבישראל רמת הקרינה היא בין 0.01% ל- 0.001% מסף החשיפה המוסכם בצורה בינלאומית, חברות הסלולאר שעומדות בתקנים עדיין נדרשות להרגיע את הציבור מחרדותיו ולשלם עלות אסטרונומית לבעלי בניינים עליהם מורכבת אנטנה (כ- 1000 דולר לחודש) בגלל שלמין האנושי פחד לא מוסבר מאנטנות סלולאריות. 
  6. כנראה שהפחד נובע מחוסר עניין ב-"אמת" והיראה הטבעית של האדם מאמצעים שגדולים מכף היד [5]. בחודשים האחרונים אני עוקב בעיתונות אחרי פרסומים אלו או אחרים בנושא ומוצא "בעלי עסק" המציעים שירותי בדיקה אישית בבית לקרינה סלולארית בידיעה שאין בידיהם את האמצעים שיש למכוני מחקר. "בעלי עסק" אלו מציעים את שירותיהם כחוקרים פרטיים אך אין הם כלל מציעים רעיונות כמו "אמת" או "מדידה" אלא משמשים בחרדה הטבעית של האדם כדי להתפרנס, ומוסרים לו מידע שרובו ככולו, הרגעה או המרצה פסיכולוגית ושימוש באמצעים טכנולוגיים כדי כביכול להצדיק טענותיהם. 


ד. חרדה והרס עצמי: 

  1. פרויד [5] טוען כי קיים דטרמיניזם פסיכולוגי, בה לכל תופעה אנושית יש סיבה הנקבעת מראש, אפילו התנהגות כמו פליטת פה, חלומות או איחור היא בעלת משמעות. המערכת החשופה של האדם, על פי פרויד, היא המודע, ומהווה אחוז קטן מהפעילות הפסיכולוגית. מתחת לפני השטח יש רגשות, יצרים, תשוקות ומדי פעם אלו פורצים החוצה. 
  2. כשאין סיפוק של האינסטינקט של החיים, שנועד לשמור על החיים (רביה, מיניות, ליבידו, אוכל וכד') נוצרות תחושות גופניות לא נעימות על פי מחקריו של פרויד [5]. הגוף עובד על עקרון העונג, סילוק אי-הנעימות וחזרה להומיאוסטזיס (במילים אחרות – איזון) , למשל רעב על ידי אוכל, אוננות לסיפוק הצורך להתרבות וכד'. 
  3. חרדה מתפתחת כחשש שמא אינסטינקט מסוים לא יסופק. זהו איתות להתקרבות של מצב לא-טוב. החרדה עצמה הופכת להיות מניע להתנהגות דרך ניבוי: משאלה מובילה לאינסטינקט שמוביל לחרדה. 
  4. הרצון הלא מודע לחזור להיות אורגני, ואנרגיה אותה מכנה פרויד "טאנטוס" [5] היא ייצוג נפשי כתוצאה מרעב נפשי. הרעב הנפשי יוצר אינסטינקט שדורש סיפוק. כשלא נמצא סיפוק תיווצר אנרגיה פסיכית, לטענתו, שתופיע כצורה של הרס עצמי או חיצוני.
    לפי פרויד, "הרס עצמי בא במקום או מונע הרס חיצוני". 


ה. טענתי 

  1. מרבית האמיתות עליה אנו נשענים בהתנהגותנו היומיומית הן מתוך אמון ומסורת. אנחנו לעיתים רחוקות מוצאים עצמנו חושבים סביב עקרון הסיבתיות ואף מצדיקים טענות שווא כחלק מקיום החיים היומיומיים שלנו.  
  2. קל לנו לחוות אמפתיה לדימויים של רוע וסבל. זוהי "אמת" שאנו מסוגלים לתפוס, שכבר נרשמה במאגר האמון שברשותנו ואנו יכולים "לקנות" אותה כצרכני מידע. למשל פחד מקרינה יכול לאבד פרופורציה ולהפוך לחרדה מאובייקטים שאינם קשורים, כגון אנטנה.  
  3. גילויים של רוע וסבל ניתן ליצור באופן מבוקר ומבוים כדי לבחון השפעתם על קהל מסוים. ניתן לעשות סינתזה של רמות מסוימות של עצב/יגון כדי לעורר רעב נפשי. אפשר ואפילו רצוי לשקר לציבור. נראה שהציבור כצרכן מידע מעדיף לרכוש מניפולציות ופולקלור מאשר אמת מדעית. 
  4. רעב נפשי, כתוצאה מתצוגה של איום על החיים, רבייה, המיניות או רעב פיסי, יכול להוביל לאינסטינקט המעוניין בסיפוק על אותו איום. חוסר סיפוק אותו אינסטינקט יכול להוביל לייצור אנרגיה פסיכית, כלומר, פוטנציאל לביטוי של הרס עצמי או הרס חיצוני. 

בסיס הפרויקט וסיכום: 

בפרויקט אפיק מניפולציה טעונת חרדה על הצופה. לצופה לא תתקיים אפשרות לפתרון האינסטינקט על אותה חרדה. תתקיים דיכוטומיה במניפולציה שתבוא לידי ביטוי בחזית אופטימית לבין רקע אובדני במיוחד. קיצוניות זו תהיה מורגשת במיוחד כדי ליצור אצל הצופה הבדלה בין חזית לרקע. 

בפרויקט תתקיים שליטה מוחלטת על נקודת מבטו של הצופה. הצופה ימצא את עצמו כחלק בלתי נפרד מהגורם יוצר החרדה הראשוני. בניגוד לתצוגות קיימות, כגון טלוויזיה או אינטרנט, בה המידע המוצג לצופה כבר "סגור" ונותר רק לשבת ולצפות, בפרויקט לצופה יהיה כביכול החופש להתמקד בחלקים של הפרויקט באופן עצמאי יותר, כהדמיה תלת ממדית בה הוא משתתף. ההדמיה תכיל כמויות כמעט בלתי נדלות של מידע מהעיתונים ומהתקשורת המשודרת שעברו מניפולציה ולצופה רק נשאר לבחור איזה מניפולציה יותר משעשעת. 

ייעודו של הפרויקט לתת חוויה משחררת לצופה של אותן המניפולציות תוך שימוש בהומור ובציניות, בניגוד לשימוש בחרדה כפי שמופיע בחוויות היומיומיות בישראל. החוויה המשחררת תכלול דימויים של הרס עצמי וחיצוני בהיקף אבסורדי. 

ביבליוגרפיה: 

[1] הרצון לעוצמה / פרידריך ניטש'ה, רשימות 1883-1888, 

ומתוך www.iep.utm.edu בערך ניהיליזם. 

[2] מאמר אודות אמונה / ג'ימס סווינדל, המחלקה לפילוסופיה, מכללת ג'ון קרול אוהיו. 

http://www.iep.utm.edu/f/faith-re.htm 

[3] וולטר בנג'מין / אומנות בעידן השעתוק המכאני www.wbenjamin.org 

(מתוך מאמרו של אחאב חסן "מפוסטמודרניזם לפוסטמודרניות", 1986) 

[4] דו"ח ממ"ג 2007, קרינת רדיו בישראל / המרכז למחקר גרעיני, נחל שורק. 

[5] תיאורה של התת מודע, זיגמונד פרויד / סטפן פ. ת'ורנטון, אנציקלופדיית הפילוסופיה באינטרנט 

http://www.iep.utm.edu/f/freud.htm#H3 

ציוויליזציה / סיד מייר 


fragment from Golomb52, winter 2005 edition

A school won't be a place of education and teaching unless it brings up a free man and teaches him how to look for truth and how to use this education in his work and how to say no.

פרגמנט מגולומב 52 חורף 2005

מה תועלתה של העט אם היא לא יוצרת מחשבה, מחלימה מפציעה, מבכה, מטהרת את הלב, מציגה חיקוי או מרכיבה ממסד עליו אנשים מגנים?