יום רביעי, 1 ביוני 2005

רוע: הקדמה

במאה ה-14 התפשטה באירופה מגיפה קטלנית של מחלת האבעבועות השחורות (Variola Vera). המגיפה לא יצרה רק דילול אוכלוסין בקנה מידה עצום בהורגה מיליוני בני אדם, היא גם שינתה לחלוטין את התרבות הסוציאלית באירופה. היא הייתה מכה הרסנית לכנסיה הרומית-קתולית וכתגובת נגד, הכנסייה הגבירה את הרדיפה כנגד מיעוטים כגון יהודים, צוענים, "מכשפות" ומצורעים ושינתה את מזג הכנסייה למורבידי, מזג שישפיע על אנשים לחיות את הרגע מאחר שלא היה בטחון לשרוד עד מחר. האשמותיה של הכנסייה הפכו יותר ויותר חריפות עם התפתחות האינקוויזיציה. כששמו לב שבקהילות יהודיות המגיפה קצרה פחות חיי אדם יחסית מאשר באוכלוסיה הנוצרית, הכנסייה פרסמה בגלוי האשמות כנגד היהודים ושככל הנראה הם אחראיים לאותה המגיפה וכנראה לסבל בעולם.
עד שנת 1776, מיליוני נוצרים ברחבי אירופה האשימו קבוצות מיעוט בהרעלות או קנוניות מסתוריות בעלות קשר כלשהו לחג הפסח בנוגע למגיפה הנוראית, עד שגילו כי חולבות אינן סובלות מהמחלה ובמהרה יצרו חיסון ראשוני מעטיני פרה, חיסון שפתר את כל סימפטומי המחלה. הקשר בין הופעת מגיפת האבעבועות השחורות לבין היהדות לא הוכח עד היום, אך הרדיפה המשיכה.

המאמר הבא מציג דעות שונות ומגוונות בנוגע לקיום הרוע והסבל בעולם. המאמר משווה בין שתי תפיסות עולם. מצד אחד התפיסה התאיסטית כפי שהיא באה לידי ביטוי ביהדות ובנצרות האנג'לו-אמריקן, ודרך התפתחות התאולוגיה אל הצד השני - הניהיליזם.

במאמר זה אני מניח מראש הנחת יסוד כי לתופעה מסוימת קיימת סיבה או סיבות. הנחת יסוד זו גם מוכלת בכל הדעות המגוונות שמוצגות כאן. המאמר כתוב בלשון זכר. הוא פונה בלשון זו לשני המינים, עמך הסליחה. קרבלניק זהר יולי 2005.
תוכן העניינים:

רוע: רוע, סבל ותאיזם


רוע, סבל ותאיזם
לפני שנצלול אל מעמקי מיתוס הרוע, יהיה לנו לעזר להעניק רקע פילוסופי לבעיה הסבוכה הזו.
אזהה ואגדיר את תפיסת האלוהים כפי שהוא נתפס בדיונים עכשויים, לפחות בטווח המסורת היהודית והנוצרית האנג'לו-אמריקן. אתמקד בדמות האלוהים האורתודוכסי, הדמות הדומיננטית בתפיסת האלוהות של העולם המערבי.
על פי התאיזם האורתודוכסי ישנו אל אחד. אותו אל דומה בדמותו לשל האדם ועקרונות הדמות הזו היא שלמות, כך שזו הדמות הנשגבת ביותר ביקום. על פי ההלכה היהודית והנצרות לאותה דמות התכונות הבאות:
1. אלוהים הוא כל יכול.
2. אלוהים רואה-כל. הוא יודע את כל האמיתות ואת כל מה שהגיוני/אפשרי להבין/לתפוס.
3. אלוהים הוא הטוב המושלם. הוא מקור לנורמות מוסריות ואתיות ותמיד פועל בהתאם לנורמות המוסריות.
4. אלוהים הוא עצמאי, איננו נשען על דבר פרט לעצמו.
5. אלוהים חסר גוף אך בעל פוטנציאל להשפיע על העולם המוחשי.
6. אלוהים נצחי, חסר זמן או שמקורו מחוץ לזמן.
7. אלוהים מכהן בכל מקום ובכל זמן, כך שהוא יכול להגשים כל אירוע או לדעת מה מתרחש בכל רגע וזמן.
8. אלוהים חופשי. אם מבחינת שדבר מחוץ לו ישפיע על מעשיו ואם להחליט שלא לעשות מה שהוא עושה.
9. אלוהים היחיד הראוי לסגידה, מאחר שזו הדמות הנשגבת ביותר היא היחידה לה נסגוד.

כך שעל פי ההלכה היהודית והנצרות, אלוהים היא ישות מושלמת, אולם אנו עדים כי היא מותקפת על ידי הקיום של הרוע והסבל בעולם. לפי הגירסה הזו של הגדרת האלוהים קשה להניח שאותה הישות, אלוהים, שהיא כל-יכולה, רואה-כל והיא הטוב המושלם תתקיים בשיתוף עם ישות בעלת אופי אכזרי ושגורמת לסבל. האם ישות אלוהית מושלמת הייתה מאשרת קיום רוע וסבל?
מאחר שרוע וסבל קיימים לא מתקיים האלוהים המושלם. לפי הטיעון הזה, תאיסטים שמאמינים שאלוהים הוא מושלם ובנוסף עדים לעובדות הרוע והסבל בעולם, דעותיהם לרב לא מאריכות ימים.

בחלק זה נבחן את הקושי הלוגי בהגדרת הרוע בגישה התאיסטית של ההלכה היהודית והנצרות. תשומת לב מיוחדת ניתנת ל"הגנת חופש הרצון", שהיא הדרך הנפוצה בה תאיסטים מגיבים לקושי בהסבר הרוע והסבל בעולם.
בהתפתחות *הא-תיאולוגיה בקרב ציבור נרחב בחציה השניה של המאה ה-20, טענו לרב שהקושי ברוע הוא הקושי בחוסר ההתמדה של ההגדרות הלוגיות (מאקי, 1955). טענתו היא שחלקים שלמים מהדוקטורינות התיאולוגיות סותרות אחת את השניה. "רוע הוא בעיה. לתאיסט קיימת סתירה בין קיומו של הרוע לבין קיום אלוהים שהוא כל-יכול ורואה-כל מצד שני" (מקלוצקי, 1960). 
הרמב"ם מסביר כי רוע איננו אלא העדר, "היצירה עצמה היא מעשה טוב, אולם החומר איננו כליל השלמות." על פי דברי הרמב"ם ההסבר לקיום הרוע והסבל ביקום הוא בעצם חלוקת האלוהים לשתי רשויות במאבק או בקונפליקט. על פי התעללות השטן באיוב, בספר איוב שבתנ"ך, הרמב"ם מחלק את השטן לשלושה מישורים. מישור אחד הוא קוסמי, מישור שני הוא חברתי והשלישי הוא המישור האישי. אולם הרמב"ם לרב מדבר על גילויי הרוע באדם, שניגשים למישור השני והשלישי. "אל לנו להבין את ההעדך כהעדר מוחלט, אלא כשההעדר נמצא לפנינו", דברי הרמב"ם גורסים שאותו העדר שהוא מסבירו כקיום הרוע בעולם הוא בעצם העדר של ה"טוב",אולם לא בפשטותו העדר, אלא העדר של משהו כשמוסרית אנו מודעים לכך שיש לו אפשרות להתקיים, "החברה אנושית דומה לעיוור אשר נתקל ועושה לעצמו רעות, אבל לדאבוננו עושה בכך רעות גם לאחרים. הרוע האנושי הזה הוא תוצאה של סיכלות, של אי הידיעה, של השתלטות האי-ראציונאל שיש באדם..." "... ואילו היה שם חכמה, אשר יחסה לצורה האנושית כיחס הכוח הרואה אל העין, היו נספקין נזקיו כולם לעצמו ולזולתו..." ובידיעת האמת "...תסור השנאה והקטטה ויבוטל היזק בני האדם קצת לקצתם. כבר ייעד אותו ואמר וגר זאב עם כבש... ... ומלאה הארץ דיעה" (מתוך טוב ורע בהגות היהודית, שלום רוזנברג)
מדברי הרמב"ם אנו מסיקים כי הגאולה על פיו היא השתלטות **הראציונאל על האי-ראציונאל. כפי שאותה המשלה של עיוור שפוגע בו ובסביבתו מחוסר ידיעה, עך אנחנו פוגעים בסביבתנו מחוסר מודעות.
כחמש מאות שנה לאחר מכן, שפינוזה פירסם את מאמריו, שבינהם המפורסם ביותר הוא ה'אתיקה'. ברוך שפינוזה נולד לבית יהודי בהולנד, לאחר שהוריו נמלטו מהאינקוויזיציה שהתפשטה בפורטוגל וחונך בהתאם למסורת היהודית. הוא יועד להמשיך ללמוד במסלול לרבנות, אולם כששפינוזה נקשר לקבוצת פרוטסטנטים נוצרים שעסקו בלימודי הפילוסופיה הוא מצא עצמו לומד בבית ספרו של ואן-דר-אנדן, שהיה ידוע בהתעמקותו בלטינית ובקיאותו ברפואה. הוא הואשם בכך שדעותיו לא אורתודוכסיות דיין כדי להמשיך להיות חלק מהקהילה. עד אותה התקופה דימויו של האלוהים היו של דמות מושלמת ונשגבת מהמציאות, אולם שפינוזה טוען כי "פרט לאלוהים, חומר לא יכול להתקיים או להתפס", באומרו שכל החומר בעולם הוא בעצם אלוהים עצמו, והוא מנחה גישה דטרמיניסטית בה הכל נקבע מראש והטבע הוא הקדוש. "לעיתים אין רציפות בטבע, אולם הכל נקבע מראש על ידי הבורא כדי לקיים וליצור את דרכיו הנסתרות." שפינוזה מזכיר כי קיום האלוהים הוא הכרחי. הוא בעצם מגדיר את טבע החומר להתקיים, ובכך ש- "ידע על יצירה כלשהי תלויה וכוללת את הידיעה על תוצאותיה". הוא הגדיר את עצמו (בספר האתיקה) כאנליסט ריאליסטי של טבע האדם. בהמשך לקודמו הרמב"ם, שפינוזה מעודד את חופש המחשבה בחלק מביטוייו לאהבת האל. הוא עודד את חופש הביטוי וטען כי קיימת עליונות של הדמוקרטיה על משטרים אחרים בתחומים רבים, אולם הוא איננו מנבא אוטופיה כתוצאה לקיום משטר שכזה.
"אהבה אינטלטואלית של אלוהים, שהיא הדמות שמכילה את הטוב הנשגב ביותר היא המסלול לחיים מלאים, וכל הצטיינות בזו היא קשה, כפי שהיא נדירה"
-- הוספת פרק איוב ציטוט מהתנ"ך או שזה ממש מיותר? --


*א-תאולוגיה - נסיון להוכיח את חוסר קיומו של אלוהים על פי התאולוגיה)
** יש לשער כי הגדרות ראציונאל ואי-ראציונאל כיום הן שונות בהגדרתן מאותן ההגדרות לפני כמעט אלף שנה בזמנו של הרמב"ם


רוע: אתאיזם ואלוהים


מאקי ומקלוצקי בנות ה-50 של המאה ה-20 עמלו כדי לצמצם את בעיית קיום הרוע לבין קיום של אלוהים שהוא כל-יכול, רואה-כל והטוב המושלם. הם צמצמו זאת על פי התאיזם לסעיפים הבאים:

1. אלוהים הוא כל-יכול
2. אלוהים רואה-כל
3. אלוהים הוא הטוב המושלם.
4. מתקיים רוע וסבל בעולם.

כפי שנראה, כל שניים מהסעיפים הנ"ל יכולים להתקיים יחדיו, אך לא יתכן שכולם יתכנו בו זמנית. במילים אחרות, יחדיו הם יוצרים סתירה לוגית. אין סתירה ישירה בין סעיף אחד לאחר, אולם לא ניתן להסיק השערה בקיום הסעיפים הללו יחדיו.

על פי השלכות התכונות האלוהיות בסעיפים 1-3 ניתן לקבוע את ההשערות הבאות:
5. אם אלוהים כל-יכול אז יש באמתחתו למנוע כל קיום רוע וסבל בעולם.
6. אם אלוהים רואה-כל הוא מודע לקיום הרוע והסבל בעולם ומודע לכיצד לפתור ולמנוע אותו
7. אם אלוהים הוא הטוב המושלם הוא יהיה מעוניין לפתור את העולם מהרוע והסבל.

ההשערות 5-7 יחדיו טוענות שבקיום אלוהים תאיסטי בעולם, אין קיום לרוע וסבל בעולם, אולם אנו יודעים שהעולם רווי ברוע וסבל. א-תיאולוגים גורסים מטענות 5-7 את המסקנות הבאות:

8. אם אלוהים יודע הכל אודות הרוע והבסל בעולם, יודע כיצד לפתור או למנוע אותו, יש באמתחתו את הכוח ועדיין אינו מונע - אלוהים איננו הטוב המושלם.
9. אם אלוהים יודע הכל אודות הרוע והסבל בעולם, יודע כיצד לפתור או למנוע אותו, רוצה לפתור אותו אך לא עושה זאת - אלוהים איננו כל-יכול.
10. אם אלוהים מסוגל למנוע את כל הרוע והסבל, רוצה לעשות זאת אך לא עושה זאת, הוא כנראה איננו מודע לקיום הרוע והסבל ואיננו יודע כיצד לפתור אותו כך שאלוהים איננו רואה-כל.

ומאחר שרוע וסבל קיימים בעולם, אנו יכולים להסיק: אלוהים הוא איננו כל-יכול או איננו רואה-כל או שאיננו הטוב המושלם, כך ש:
11. אם אלוהים קיים, הוא או חסר-כח או חסר-תודעה או מרושע.
ואם נחבר מחדש את טיעונים 1-3 לטיעון הבא:
12. אלוהים הוא כל-יכול, רואה-כל והטוב המושלם.
נסיק כי מתקיימת סתירה בין טיעונים 11 ו- 12 והם אינם יכולים להתקיים יחדיו, כך שקיום רוע וסבל בעולם נוגד את התיאולוגיה.

בשנת 1981 הציע הרב הרולד קושניר בספרו "כשדברים רעים קורים לאנשים טובים" נתיב מילוט מסתירה לוגית זו: להכחיש את כל יכולתו של אלוהים (1). לפי הצעתו אלוהים איננו מתעלם מסבלך כשהוא לא פועל כדי למנוע אותו, מאחר שהוא כל-יודע, אלוהים שהוא הטוב המושלם אף סובל עמך בכאבך, הבעיה לפי הרולד קושניר היא שאלוהים איננו מסוגל לעשות דבר מאחר שהוא לא כל-יכול.
אלוהים מצטייר לפי קושניר כחלשלוש טוב-לב. הוא היה מעוניין לעזור אך אין ברשותו את הכוח לעשות דבר בנוגע לרוע וסבל. 
הכחשת אחד הסעיפים (1-3) היא בהחלט דרך אחת טובה להמנע מהקושי הלוגי בקיומו של הרוע, אולם היא לא דרך מושכ במיוחד לתאיסטים רבים. דרך זו בדרך כלל גוררת אחריה סתירות נוספות מהכתוב בתנ"ך ולא מסתדרת בעיני הציבור התאיסטי, למשל אם לפי קושניר אלוהים איננו כל-יכול אז איך נסביר את עמוד האש שהוביל את משה במדבר? את הסנה הבוער? את הבריאה?

ישנם שמצדיקים שאולי להלוהים יש סיבה טובה להרשות לרוע ולסבל להתקיים, אולם לא כל סיבה יכולה להצדיק לאדם, נבון ככל שיהיה, מתן אלוהים רשות לקיום רוע וסבל כפי שאנחנו מכירים. רוצחים סידרתיים ורוצחי המונים בדרך כלל יוצרים מניע מדוע הם מקיימים פשעים כה נוראיים, אולם אין להם סיבות שאנחנו יכולים למצוא כהגיוניות. סיבה מוצדקת מתפרשת לנו כהגיונית כאשר אדם בעל סיבות מוסריות מספקות מבצע התנהגות שאנו מפרשים כבלתי מוסרית וכאשר נהיה מודעים לסיבות המוסריות המספקות נוכל להבין ולתמוך באותה התנהגות שנראתה לנו קודם כבלתי מוסרית. פילוסופים של התיאולוגיה קוראים לסיבה הספיציפית הזו שתוכל להצדיק את כך שאלוהים מרשה לרוע להתקיים "סיבה מורסית מספקת", כך ש-:
13. קיימת אפשרות שאלוהים מרשה סיבות מוסריות מספקות להצדקת רוע.
כל שלו היו סיבות מוסריות מספקות להצדקת רוע,אפשרי שאלוהים הוא כל-יכול, רואה-כל והטוב המושלם ועדיין מתקיים בעולם רוע וסבל.

עתה לפני שנשליך את ההשערה הזו על אלוהים, הבא נשליך אותה על פן בקיום האנושי המודרני. נגיד שאחד השכנים פונה אליך ומגלה לך שאחת השכנות הרשתה למישהו זר להנחית כאב על בנה. כתגובה ראשונית תוכל לחוות אולי הלם או זוועה, אולם אם אותו שכן יוסיף שהכאב נגרם על ידי מחט של מזרק שימנע מבנה את מחלת הפוליו, כבר לא תחשוב את אותה שכנה כסכנה לציבור. במקרה החיסון, השכנה סיפקה סיבה מוסרית מוצדקת כדי להרשות כאב לבנה. הבטחת בטחון בריאותי לטווח הארוך, שמצדיקה רוע או סבל.
התאיסטים טוענים שסיבות מוצדקות מסוג זה הן ההצדקות האלוהיות לרוע והסבל בעולם.

לפי אלווין פלאנטינגה, סבל ורוע הוא המחיר שהאדם משלם על קיומו של הטוב. "יצירת האדם החופשי היא יצירה בעלת ערך מוסרי עצום. אלוהים איננו יכול לבטל רוע וסבל מהעולם ללא לבטל את הטוב, כאשר יצר אנשים בעלי רצון חופשי שיוכל לקיים עמם מערכת יחסים ושמסוגלים לאהוב אחד את השני ולעשות מעשים טובים" (פלאנטינגה, 1974). פלאנטינגה טוען בעצם שאלוהים מאשר קיום מסוים לרוע שהוא קטן בערכו מהטוב, וקיים קשר בין ההיתכנות של השניים. ביטול הרוע והסבל היה גורם מידית לקיום כל הטוב. אלוהים כאן מוצג בדומה לאותה שכנה שהרשתה לסבל מסוים לבנה להתרחש, כדי להרשות טוב מסוים להתקיים, אולם לפני שנחליט אם טענו של אלווין יכולה להצדיק את הרוע והסבל ביקום, צריך להבין מהו בעצם אדם בעל רצון חופשי. במילים אחרות, ליברליזם.

את הליברליזם ניתן להסביר בקצרה כהשקפתו של אדם כשהוא חופשי לקיים מעשה מסויים, אם ורק אם האדם חופשי לבחור אם לקיים את אותו מעשה או להימנע מקיום אותו מעשה. במילים אחרות, האדם איננו נאלץ לקיים או להימנע מאותו מעשה על ידי כוחות כלשהם פרט לבחירתו. זו ההשקפה בה האדם איננו בקיום דטרמיניסטי, בשונה ממכונות או רובוטים שפועלם ותפקודם המלא הוא נגזרת של בחירת המפעיל.

רוע: אל הניהיליזם

אל הניהיליזם
לפי פלאנטינגה, רצון חופשי כפי שהוא בא לידי ביטוי בליברליזם הוא סוג מסוים של רצון חופשי, רצון בעל משמעות מוסרית. פעולה שמקבלת משמעות מוסרית כאשר יש סיבה לבחון את הפעולה הזו בפרספקטיבה מוסרית (למשל כשיש לשבח או להאשים אדם). לבני האדם יש רצון מוסרי אם הם מסוגלים לבצע פעולות בעלות תוכן מוסרי.
דמיינו עולם בו ישות אלוהית בוראת יצורים עם חופש מאוד מוגבל, נניח שאותם אנשים מסוגלים אך ורק לבחור בחירות בעלות ערך מוסרי טוב ואינם מסוגלים לבחור בחירות בעלות ערך מוסרי רע, או לגרום סבל. נציב את אחד מאותם האנשים מול שלוש בחירות, שתיים מהן בעלות ערך מוסרי טוב ואילו השלישית בעלת ערך מוסרי רע.
אותו אדם לא יהיה בעל חופש רצון לבחור את הבחירה הרעה, זאת אומרת שהוא לא יוכל לבחור את האופציה אפילו אם היה מעוניין. אותו אדם היפותטי יכול לבחור בחופשיות בין שתי הבחירות ה"טובות". פלאנטינגה מכחיש שלאותו אדם יש חופש רצון מוסרי. מאחר שאותם אנשים בעולם הדמיוני הזה עושים אך ורק מעשים טובים, אין סיבה לתמורה עבור מעשיהם הטובים, הרי בלתי אפשרי שהם יבצעו מעשים רעים, כך כשהם בוחרים לעשות את הפעולה הנכונה אין צורך לעודד או לשבח אותם, יהיה מגוכח לשבח מכונה שעושה מה שתכנתו אותה לעשות, אין לה ברירה.
באותה המידה אותם אנשים בעולם הדימיוני הזה, אין להם בחירה להיות טובים מאחר שהם מתוכנתים מראש להיות טובים.

בעוד שבעולמנו, לפי פלאנטינגה, אנו חופשיים לבצע כל אשר עולה על רוחנו ולשאת באחריות עבור הבחירה והמעשים שלנו, כך שאנו בוחרים לעשות דבר נכון נוכל לקבל שבחים ותמורה, וכשאנחנו עושים מעשים שאינם מוסריים נוכל להיות מואשמים ולהענש בצדק.

מלומדי פילוסופיה רבים טוענים כי פלאנטינגה דחה את (1) האלוהים הוא כל-יכול . לאחר שפרסם את מאמריו שאלו אותו סטודנטים לפילוסופיה האם אלוהים יכול לברוא קוביה עגולה? האם אלוהים יכול לברוא אבi כבדה יותר משהוא מסוגל לשאת? האם הוא מסוגל לגרום למשפטים סותרים להיות לא סותרים? האם ניתן לברוא מקל שהוא לא באורך של עצמו? האם הוא יכול לעשות 2+2=5 ואז מה יהיה בעצם 2+3?
כתשובה לכל אלה, פלאנטינגה טוען שאלוהים איננו מסוגל לברוא את הלא הגיוני.

פלאנטינגה לא יכול להאשים אך ורק את בני האדם ברוע והסבל בעולם. למרות שרוב הרוע והסבל בעולם הוא תוצאה ישירה של בחירה חופשית מוסרית של בני אדם, ישנו גם סרטן, איידס, בצורת, רעידות אדמה, טורנדו ואינסוף תופעות שעם הזמן מתווספות אליהן חדשות. הן אינן תופעות שניתנות לבחירה חופשית מוסרית על ידי האדם, כך שבדומה לקודמיו, הרמב"ם ושפינוזה, התיאוריה של פלאנטינגה איננה מקיפה מספיק למציאות בה אנו חיים.

לרב מחלקים את הרוע והסבל לשני נושאים:
רוע נייטרלי: כאב נוראי, סבל ובסופו מוות הנגרמים באירועים כגון שריפה, מפולת, הוריקן, רעידת אדמה, נחשולי ים, בצורת ומחלות כגון סרטן, צרעת וטטנוס או מוגבלויות, בינהן מולדות של דה-פורמציה או מום כמו עוורון, חרשות, גפיים מעוותות או חוסר שפיות מהם סובלים כל כך הרבה בעלי תודעה אשר נגזל מהם ליהנות מחוויה מלאה של החיים.
רוע מוסרי: מעשים שאינם מוסריים כגון לשקר, לבגוד, לזייף, לגנוב, לענות ולרצוח וכמו כן גם פגמים אישיותיים כמו תאוות בצע, רמאות, אכזריות, חמדנות, פחדנות ואנוכיות.

"צפה בילדים הבוכים והצורחים כדי לעורר עליהם רחמים ותשומת לב ; חיה בקרבת החולה ומדוכא הנפש ושאל עצמך האם אין נכונות זו להתלונן וליבב ולעשות הצגה מן האומללות, מכוונת מתשתיתה לאמלל את הצופה ; רחמיהם המבוטאים והמורגשים של הצופים הם הפיצוי לחלשים ולסובלים, שכן מכירים הם שלמרות חולשתם עדיין יש בידם עוצמה - העוצמה להסב כאב. האומלל זוכר בעונג מרגש העליונות, אליו התוודע מתצוגת הרחמים. הוא עדיין חשוב דיו להכאיב לעולם. כך הצימאון לרחמים הוא הצימאון לסיפוק עצמי, הווה אומר - על חשבון הזולת" (פרידריך ניטש'ה, הרצון לעוצמה)

בין הפילוסופים, אחד הבולטים וששמו נקשר לרוב עם הניהיליזם הוא פרידריך ניטשה. עבור ניטשה לא קיים סדר, הגיון וצדק בעולם, פרט למה שכל אחד מאיתנו מגדיר. הניהיליסט מגלה שכל הערכים הם ללא בסיס והסיבות הן שרירותיות. "כל אמונה, כל הנחה שמשהו הוא אמיתי הם בהכרח לא  נכונים מאחר שאין 'עולם אמיתי' " (הרצון לעוצמה, 1883) לטענתו, ניהיליזם דורש שמיטה רדיקלית של כל הערכים והמשמעויות שנטמעו בנו דרך החינוך והדוגמות הדתיות. "ניהיליזם הוא לא רק האמונה שהכל נידון להיגמר אלא גם הגיוס של עצמנו אנו למחרשה עמה אנו הורסים".

קיים כוח כיאוטי עצום בניהיליזם. ניטשה מסביר: "הערכים הגבוהים ביותר מורידים מהערך של עצמם ; המטרה היא חסרת טעם ו-'מדוע' איננו מקבל שום תשובה". לטענתו, ניהיליזם יפוצץ כל אמונה וכל אמת קדושה ויפתור אותם כפי שפותרים מחלה, במיוחד את המיתוסים השגויים של תרבויות המערב. אותה קריסה של משמעות, שייכות ותכלית תהיה אחד הכוחות ההרסניים ביותר בהיסטוריה, תגדיר מתקפה מלאה על המציאות וכנראה תהיה המשבר הגדול ביותר של המין האנושי, דברי ניטשה.

מאמריו של ניטשה היו מקור השראה לאמנים, אומנים, אנשי ציבור ופילוסופים רבים מאד בתקופתו ועד היום. משוכנעים שדבריו מדויקים, רבים איששו את טענתו כי ניהיליזם היא תופעה שרירה וקיימת. אחד מהם הוא אוסוולד שפנגלר (1926). אוסוולד חקר תרבויות עתיקות וממצאים ארכיולוגיים ומצא אישור לכך שטענתו של ניטשה מדויקת מאחר שצוותיו מסכימים, שקהילות שלמות שהיו דתיות, פילוסופיות ופוליטיות בעלות מסורת וערכים, לרב הושמדו או התפוררו והתפזרו כאבק לאחר שניהיליזם גרם לנסיגה תרבותית או התפוררות חברתית וחתם סיום לאותה התרבות. בהסתמך על ארכיולוגיה של דרום אמריקה, מצרים והמזרח התיכון. נסיגה זו מזוהה כביטול המציאות כפי שהיא הוכתבה לנו בצעירותנו ונישול הכפייה הדתית או המסורת.

ניהיליזם נגזר מהביטוי הלטיני "ניהיל" שמשמעותו "כלום". זאת אומרת, "כלומיזם", בזמן שאתאיזם היא בעצם דעה משוחררת מאמונה של קיום מסויים באלוהים אך נותנת משקל רב למסורת ולמשקעים מוסריים הנלמדים מהכתובים העתיקים, ניהיליזם בעצם הוא התעוררות מחשבתית מסויימת שפותרת אותנו מההגדרות ומשחררת אותנו מהנחות היסוד מצד אחד, ומאפירה את עולמנו והופכת אותו ללא צדק, ללא עולם הבא וללא אותה התכלית שהייתה בהגות המסורתית.
את התכלית ניטשה מגדיר כ"הרצון לעוצמה". ניטשה מפתח תיאורית התנהגות ומבדיל בין שני קצוות התנהגות קוגניטיבית. האחד בעל השאיפה ל'מת הרצינית' בעל עוצמה חיובית, נוקט בכלים פסיכולוגיים כדי לנתח את האמת ולחשוף את ה'אמת הרצינית' בזמן שהשני, אנשים השפל הבזויים והחלשים, נמלטים מפני ההכרה ומעדיפים להיות שרויים באי-וודאות, לא לשאול ולקבל על עצמם את השקפותיהם של אחרים.

"החיים הם הדבר הנאלץ לגבור על עצמו תמיד ; קרב והתהוות ומטרה וסתירתן של המטרות. כל אשר אני יוצר וככל שאני אוהב מיד נאלץ אני ליהפך יריב לו ולאהבתי - כה רוצה רצוני ; רצוני לעוצמה". (ניטשה)

את הרצון האנושי ניטשה מגדיר כאותה שאיפה לעוצמה שניתן להשיגה בדרכים רבות. דרך השגתה של עוצמה זו מבדיל בין שייכות האדם לאסכולה של עוצמה שלילית או עוצמה חיובית. עוצמה שלילית מושגת כדרך החלשת היריב, דרך עוררות רגשות רחמים ותשומת לב או כדרך העתקה וזיוף, גניבה ומרמה. עוצמה חיובית מושגת דרך עמל אישי, התבגרות והתעוררות נפשית, בניית חוסן אישי, עבודה כדי ליצור וקבלת תמורה אמיתית עבור המאמץ, גיוס הסביבה לפועל ועידוד מחשבה חופשית ממסורות וקבעונות המשאירים את המין האנושי בסטגנציה מחשבתית של דפוסי מחשבה מיושנים. ניטשה מזהיר אמנם, כי לרב אלו השייכים לאסכולת העוצמה החיובית חשופים ופגיעים לאלו השייכים לאסכולת העוצמה השלילית ויכולים להתפרש כמסיתים, כופרים ואף אויבים. כשמזוהה אותו האויב או ה"כופר", "המסית", צריכים אנו בעצם לשקול מחדש ולזהות האם אולי אנחנו עצמנו בעלי העוצמה השלילית לפי ניטשה וזקוקים לפטור עצמנו מאותו דפוס החשיבה השלילי.

רוע: סיכום וביבליוגרפיה

תוכן העניינים:
סיכום וביבליוגרפיה
סיכום קצר
בהשוואה שנעשתה כאן, בין התדמית התיאולוגית של הרוע, דרך תדמיתו באתאיזם וניהיליזם, השתדלתי לסכם ולתמצת כמה שרק ניתן את דפוסי החשיבה הרווחים ביותר בעולם המערבי בנוגע לתפיסת המושג "רוע". בין המגוון העצום של הדעות, התורות הקיומיות והתאיוריות החברתיות נחשפתי אך לקצה הקרחון, כך שבסיכום זה אין באפשרותי ליצור תיאוריה משל עצמי או תורה כלשהי על פיה אני מחליט לפעול, אולם במהלך העבודה התעוררה בי מודעות רבה לאקטים שבני האדם מבצעים באופן אוטומטי כחלק מדפוס ההתנהגות שלנו, וכאשר מופיע אירוע מחוץ לאותו דפוס אוטומטי ישנם כאלו שיחרגו מהמוסר כדי לשמור על האוטומציה, בבחירה אם יתעלמו מהאירוע, יתייחסו אליו כאל זניח או כשפל או באופן חריג יעשו ממנו מטרה. בדרך כלל אנחנו בוחרים להתעלם מאירועים שפוגעים באוטומציה שלנו ופגיעה באותה אוטומציה יכולה להוביל לגילויים של רוע וסבל. הנה דוגמה קטנה שאולי תעזור להבהיר:
חזרתי מהמדבר יום אחד, אחרי שני לילות במדבר התודעה כבר לא מלאה כל כך שלטי חוצות וכמויות העצומות של האינפורמציה שזקוק המוח לפענח בו-זמנית כחלק מהחיים העירוניים הנורמליים שלנו. בדרך חזרה אל צפון הארץ עצרתי בבית-קפה כדי לרכוש קפה שאוכל להמשיך לנהוג בעירנות. היה שם בר עליו המלצרים הכינו את הקפה והעוגות, היו ספות עליהם ישבו אורחים. ניגשתי אל המלצר שנראה כלוקח הזמנות ואמרתי "שלום," המלצר הביט בי ואמר: "שלום, אתם יושבים?" לא הבנתי לגמרי למי הוא התכוון, הסתכלתי סביבי, בדקתי שאני לבד ואמרתי לו שרק אני כאן. כעבור שניה ארוכה הוא שאל "אתה יושב?" אמרתי לו שאני עומד, מאחר שעמדתי. הבנתי שאולי זה היום לא הכי טוב בשבילו אז שאלתי אם אפשר קפה בכוס קרטון. הוא שאל "מדוע בכוס קרטון?" אז עניתי "כי אני רוצה לקחת אותו איתי," - "אז תגיד קפה 'לקחת', רבאק, למה אתה מסבך? עזוב אותי עוד שניה מישהו אחר יגש אליך," המלצר השני התקדם לעברי ולא הטרידו אותו בכלל התשובות ה"מוזרות" שהפריעו למלצר הקודם.
כך שבלי כוונה כלל, יצרתי מצב של רוע וסבל אצל אותו אדם, שרק רצה להמשיך לעשות את העבודה שלו. ייתכן שבמקרה אחר המצב היה מסלים לאלימות מאחר שבלבלתי לו את ה-'אוטומציה'. שהיא בעצם לקיחה שמסוימת של מספר ערכים והגדרתם תחת דפוס אחד שחייב להתקיים. יש את הלקוחות שיושבים ויש אל אלו ש'קפה לקחת' ואם אני לא יושב אז אני צריך לפעול על פי הדפוס השני. פרסים מיוחדים למתחכמים.
עוד מימי הרמב"ם לא הוסבר לגמרי טבעו האמיתי של הרוע. בין האם מתקיים מעין משחק בין כוחות נשגבים מאיתנו שאחראיים לצירופי המקרים של חוסר המוסר בעולם, לגרום לעגמת נפש ולגזלת ההנאה מהחוויה מלאה של חיים מכל כך הרבה בעלי חיים כדי בעצם להעמיד את המין האנושי במעין מבחן סיבולת או תהליך לימודי ובין אם צירופי המקרים האלה הם אך ורק ההקשרים האישיים שכל אחד מאיתנו יוצר וההחלטה אם לפעול בחוסר מוסר, אכזריות או פגם אישיותי אחר היא נגזרת של חינוך, התרבות בה אנו גדלים, ניזונים מערכיה, המסורת המשפחתית ותהליך ההתבגרות שכולל אינסוף חוויות בהן אנו צריכים להחליט אם להפעיל את האגרוף, את המוח או לבחור. מצד אחד יש יתרונות בולטים לתאולוגיה. בציבור שבו קיימת אמונה מסוג מסויים בלבד הרבה יותר קל לשלוט פוליטית, העברת התוכן הפוליטי בצינורות של אמונה היה מצע מצויין לביסוס שלטון ודוגמאות לכך יש לנו בשפע ברחבי העולם כאשר קיים שלטון טוטאליטרי במסווה של דמוקרטיה. כשיש ציבור בעל אמונה מסויימת קל גם להפטר מהמתחרים מאחר שהם "כופרים" או "מכשפות" ולהאשים את כל הצרות שבמדינה בקיומם של יצורים קטנים עם אף עקום ושהאלוהים הכריז עליהם מלחמת קודש, "סיבה מוסרית מספקת" כדי להזין את המדורה הפוליטית על אש קטנה וכמובן, הרצון לעוצמה של אלו שרוכבים על אותה להבה.
אולי נסחפתי קצת, אישית אני אדם מאמין, יש לי המון אמונה במין האנושי, אך טרם בחרתי 'דוגמה' מסויימת כבסיס אידאולוגי, אני חושב שאולי הלמידה עצמה היא האידאולוגיה ולרכוש עוד ועוד ידע יכול אך ורק להועיל ולהוסיף להנאה מחווית החיים השלמה שאני חווה.
קיים טוב ברוע, לדעתי. הוא גורם לנו להחכים. כאשר קיימת סבירות שאדם יפרוץ לביתי אני נאלץ לחשוב על איך לנעול את המערה, או את האוטו וכשפורצים למחשב שלי אני מוצא את עצמי לומד כיצד להתגונן ואיך לפרוץ בעצמי כדי לגלות מול מה אני מתגונן וכשהמון זועם רץ ברחוב ומחפש קורבן אני חייב להיות פיקח יותר כדי להתמודד עם המצבים הלא שגרתיים הקיימים בעולם או שאהפוך קורבן בעצמי. על פי ביטויי ג'וסף הלר במלכוד-22, הצדק בעולם בדרך כלל פורע את חובו על איזה אומלל שלא זכה בכך, אישית אני חושב שיש בכך המון מן 'האמת הרצינית' של ניטשה.

ביבליוגרפיה:
טוב ורע בהגות היהודית / שלום רוזנברג
ספר ההגיון / בי משה חיים
הפילוסופיה היהודית העתיקה / ישראל אפרת
ללא לוגו / נעמי קליין
תורה נביאים כתובים / חכמינו
מלכוד 22 / ג'וסף הלר
סיוויליזציה / סיד מייר

תוכן העניינים:
סיכום וביבליוגרפיה