רעיון השעתוק והשפעתו על האמנות, מהו מעמד הצילום המודרני / הפוסטמודרני וניתוח 3 יצירות מרכזיות בנושא
מבוא לשעתוק
עבודות האוּמנות תמיד היו בעלות אפשרות שיכפול זו או אחרת. דבר שנעשה על ידי אדם תמיד יכול להיות מועתק על ידי אדם אחר. שעתוקים עתיקים תמיד היו תפקידם של שוליות האומנים, לעיתים על ידי אומנים תוך ריקון עבודתם עצמם ועל ידי אחרים כדי רווח אישי.
שעתוק מכאני של עבודת אומנות מייצג תופעה חדשה עבור העולם בתקופתו של וולטר בנימין. נכון, היוונים ידעו על טכניקות לשעתוק טכני, יציקה וחותמות, לרב בשימוש ברונזה, אך אלו היו שתי הטכניקות היחידות שהכירו. את שאר עבודות האומנות השאירו לשוליות להעתיק.
שעתוק מכאני של עבודת אומנות מייצג תופעה חדשה עבור העולם בתקופתו של וולטר בנימין. נכון, היוונים ידעו על טכניקות לשעתוק טכני, יציקה וחותמות, לרב בשימוש ברונזה, אך אלו היו שתי הטכניקות היחידות שהכירו. את שאר עבודות האומנות השאירו לשוליות להעתיק.
חיתוכי עץ קיימים כבר מאות שנים עוד לפני דפוס הבלט ובמאה ה-19 כבר גילו שניתן ליצור ליטוגרפיות בשימוש אבנים מסוימות וחומצות. עם ליטוגרפיה השעתוק הגיע לדור חדש. עם ליטוגרפיות האומנות הגרפית החלה לאייר חיים יומיומיים ועמדה בקצב דפוס הבלט אך במהרה טכנולוגיית הצילום החליפה את השימוש בליטוגרפיה.
 |
| My homage to Victor Vasarely |
צילום יצר עולם חדש של דימויים, שהשתמשו בעיניו של האומן במקום בידיו. להביט דרך עדשה ולהחליט מה יצולם וכיצד. הצילום התפתח לצילום וידאו וכבר בשלהי המאה ה-19 גילו כיצד להקליט קול. טכניקות השיעתוק הפכו יותר ויותר רווחות ופשוטות יותר לגישת האדם הפשוט, אם זו מצלמת הוידאו הביתית ועד דפוס פרוסס של גליונות עיתונים בצבע מלא, CMYK וכיום ניתן להדפיס ישר מ- RGB.
נכון להיום ניתן לשעתק כמעט כל יצירה כלשהי שנעשתה על ידי אדם בשימוש מכונות ומחשבים ולהעתיק אותה דיגיטאלית לכל מקום על כדור הארץ, אך אפילו ההעתק המדויק ביותר של יצירת האומנות חסרה בו הנוכחות של הזמן והמקום. הקיום היחידני של המקום בה היא מיועדת להיות, האם סבלה מתנאים פיסיים ששינו את תכונותיה או החלפת הבעלויות.
שעתוקים עוד מתקופת ימי-הביינים מותגו כזיוף. המקור נשמר ומרותו הועצמה על ידי הרשויות בעוד זיופים היו נרדפים על ידיהן. כיום אנו מבינים תמורות בשעתוק שנותנות לו ערכים נוספים, בצילום למשל, מיפולציות על שעתוקים יכולים להבליט דימויים קיימים במקור שנסתרים מהעין בצילום המקורי (למשל הגדלה, תיקון צבעוני וכ"ו) או הילוך איטי בסרט שיכול לתאר לצופה את המציאות בדרך שכלל לא הכיר, ויותר מכך, השעתוק יכול להרשות למקור להיחשף לקהל יעד רחב במיוחד או לשמור על קיומו של הדימוי אם יושמד במקרה. תהליך השעתוק יוצר שבירת מוסכמות של מסורת בה המקור הוא נשגב או "קדוש".
כאשר ניתן לשעתק מדיה אחת לאחרת, למשל להפוך סיפור של שייקספיר לסרט קולנוע, הרבה מאד מהדימויים המקוריים של שייקספיר יהיו שונים בתכלית מהדימויים החופשיים בספר וספק אם שייקספיר היה מחליט לביים את ספרו בצורה שבה בוימו מחזות שלמים שלו לסרטי קולנוע בעשור האחרון.
במאמר הבא נבחן 3 יצירות המבטאות את נושא השיעתוק בפוסטמודרניזם. נראה כיצד קיים קשר בין תפיסת השעתוק לבין מצב פוסטמודרני בכלל ובצילום בפרט.
כאשר ניתן לשעתק מדיה אחת לאחרת, למשל להפוך סיפור של שייקספיר לסרט קולנוע, הרבה מאד מהדימויים המקוריים של שייקספיר יהיו שונים בתכלית מהדימויים החופשיים בספר וספק אם שייקספיר היה מחליט לביים את ספרו בצורה שבה בוימו מחזות שלמים שלו לסרטי קולנוע בעשור האחרון.
האמת
במודרניזם מיוחסת אמת זו לאידאל, שלמות, אחדות בתקווה להרמוניה עתידית בעולם. בפוסטמודרניזם אנחנו נתקלים בתפיסה יותר קרובה למציאות. אמת זו, בגישה פוסטמודרנית, היא יחסית, וכך גם השלכת רעיון זה על הצילום או אומנות בכלל.
הרעיון של צילום ישיר או כפי שניתן לכנותו "צילום תיעודי" נתון לשיפוטו של הצופה וכבר אינו מוגדר דרך המפלגה ולעיתים פוסח גם על רשויות החוק. בנוסף לצילום, רעיון השעתוק בעידן פוסטמודרני לרֹב מעלה גיחוך, פארסה ופרודיה או נקודת מבט חדשה על רעיון קיים שהרפרנט המקורי כבר נחקק בזכרוננו.
מעוניינ/ת בפסל "דוד" בשני שליש מהגודל המקורי?
שעתוק, פרגמטיות, היברידיות, יחסיות, משחק, פרודיה, פאסטיש, אמירה מתוחכמת ואירונית, אתוס של קיטש' ודרמה מוגזמת. והפיות שלנו כבר פעורים עם פירוק ההגדרות, עם חוסר האמונה. עדיין במקום להרכיב כלים ביזאריים אנו מעדיפים לבנות מודרניזם עם פוסטמודרניזם.
אנדי וורהול (1928-1987),
דמות ראשית בפופ-ארט שפרצה בארה"ב בשנות ה-50, השתמש בצבעוניות לא ריאליסטית כדי ליצור סחיפה רגשית שונה לכל תמונה זהה של מרלין מונרו. כיצד הצבע משפיע על מצב הרוח ואילו מניפולציות מתחוללות בעיני הצופה כשהוא נתקל באותה התמונה בצבע שונה כל פעם. עקרון השינוי החל בשעתוק, ההיברידיות של המדיה וההפעלה הנוצרת בתודעתו של הצופה כשהוא מתחיל להיות מודע לכך שהוא בו זמנית רואה את אותה התמונה של מרלין מונרו אולם כל פעם הצבעוניות מעוותת למקום אחר יצרה אמירה מתוחכמת ואירונית מאד של אנדי וורהול.
דמות ראשית בפופ-ארט שפרצה בארה"ב בשנות ה-50, השתמש בצבעוניות לא ריאליסטית כדי ליצור סחיפה רגשית שונה לכל תמונה זהה של מרלין מונרו. כיצד הצבע משפיע על מצב הרוח ואילו מניפולציות מתחוללות בעיני הצופה כשהוא נתקל באותה התמונה בצבע שונה כל פעם. עקרון השינוי החל בשעתוק, ההיברידיות של המדיה וההפעלה הנוצרת בתודעתו של הצופה כשהוא מתחיל להיות מודע לכך שהוא בו זמנית רואה את אותה התמונה של מרלין מונרו אולם כל פעם הצבעוניות מעוותת למקום אחר יצרה אמירה מתוחכמת ואירונית מאד של אנדי וורהול.
קיים זה זמן רב אתר שמאפשר לראות את אותה התמונה של מרלין ולשנות לה בזמן אמיתי את הצבעוניות:
"מצלמה היום? אי אפשר לסמוך עליה."
דייויד הוקני, אמן הפופ המהולל שעבד לרֹב עם צילום, איבד הרבה מאהבתו עם מדיה זו לאחר שהתווסף לה מימד של מניפולציות דיגיטאליות והוא מאמין שצילום כמדיה להעברת דימויים גוססת.
בראיון, הוקני טוען כי תופעת כיוות התמונות כל כך רווחת וניתן ליצור מניפולציות כל כך בקלות שאין יותר סיבה שצילום כמדיה יהיה אמין, דוקומנטרי או עובדתי. בנוסף הוא מתאר את אומנות הצילום העכשווי כמשעממת. אפילו צילומי מלחמה שפעם הוו "אמת אובייקטיבית" לא פעם נפלו קרבן לעיוות עדויות. מצלמות דיגיטאליות שניתן בקלות להגביר את פרטיהם, למתוח את הדימוי ואף לשתול מידע שיננו במקור. הוקני הצביע על מקרים במהלך מלחמת המפרץ בה עיתון לוס-אנג'לס טיימס פיטר צלם מאחר שחידד פרטים בתמונות כדי להפוך תמונות אלה לעוצמתיות יותר. "צופה שם לב לכך, הם הדפיסו שתי תמונות ופיטרו אותו, למה? בגלל שהוא לא משתמש בצילום בצורה של 'הייתי שם וזה התחולל לפני בצורה הזו', עיתון חייב תכונה זו, או לפחות חושב שהוא חייב." (דייויד הוקני)
כתוצאה, הוקני מאמין שצילום נדחף קרוב מאד לציור. התקופה הכימית בה תמונות נוצרו בידי אנשים הוגנים בחדרי חושך נעלמה, אין דרך חזרה.
כאשר עוד ועוד אנשים חודרים לתחום ומגלים כי ניתן להשתמש במצלמה כדי ליצור שקרים, הוקני מקווה שתתקיים תופעת לוואי טובה עבור ציור, שאולי יקבל מעמד טוב יותר. עולם הצילום לאומת זאת לא מעוניין לראות את המדיום נעלם.
ראסל רובינס, ראש מוזיאון לצילום טוען שדבריו של הוקני "פשטניים". מר רוברטס טוען כי מניפולציות עת תמונות הן עתיקות כמדיה עצמה. עוד ב-1840, בעשור הראשון של הצילום, תמונות שכביכול טענו לתיאור מדוייק של אירוע מסויים התגלו כתוצר של בימוי. "קשה ביותר לדעת אם תמונות מסוימות עברו מניפולציה או לא, אני חושב שהיתה נקודה בזמן בה צרכן היה מאמין לכל תמונה אך איבדנו זאת" אמר בראיון מר. מקבי אמון, עורך צילום לשעבר של עיתון הגארדיאן. מר מקבי אמר שעדיין יש ערך לתמונות טובות, לומר שצילום מת זו בדיחה, הרבה יותר נכול לומר שיש לחשוש מהכל.
"עבור יצירת אומנות, אתה זקוק ליד, לעין וללב." (דייויד הוקני)
אלינור קרוצ'י עוסקת בצילום מאז ילדותה וניתן לראות בתמונות שהיא יוצרת ציטטות מיצירות פאר עתיקות אך עם סתירה בשורה התחתונה. בתמונה זו (ממגוון התמונות יש לבחור oral surgery) ניתן לזהות בבירור ציטוט מסרטו של היצ'קוק "פסיכו" את סצינת הרצח במקלחת. המסגור המדויק ואיכויות האור המיידעות אותנו שאנחנו בחדר האמבטיה מזכירות לנו את הרצח, למי שראה את הסרט המקורי או נתקל כבר בסיטואציות נוספות שחיקו וציטטו את היצ'קוק. אך השורה התחתונה ורשומה במיוחד בקטן ליד התמונה היא שם הצילום: "ניתוח חניכיים, 2000". אלינור קרוצ'י כאן מכניסה טוויסט, או אמירה צינית כלפי הרפרנט המקורי שהזכיר לה את היצ'קוק ומשתמשת בעולם דימויים שכבר הכרנו כדי להגביר את תחושת הגועל או האימה שאנחנו חשים בתמונה. לאלינור קרוצ'י תמונות נוספות המהוות ציטטות פוסטמודרניסטיות שמזכירות לצופה שעתוק של שעתוק שעבר עיבוד. יש לציין כי אלינור עובדת בתנאי מעבדה ולא עושה מניפולציות לתמונותיה. רק בחירת עדשה וחשיפה נכונה.
היוצר הידוע כמשפיל את יצירת האומנות המפורסמת ביותר הוא כנראה מרסל דושמפ. זו גלויה זולה בגודל 10X15 ס"מ עם רפרודוקציה של מונה ליסה עליה בשנת 1919 מרסל דושמפ צייר שפם וזקן קטן ורשם מתחת LHOOQ שכוונתו לרדי מייד של דושמפ שכוונתו (אם נאמר בצרפתית) "חם לה בתחת". מרסל דושמפ לא יצר הרבה עבודות כאמן אך הוא הכריח את הצופה לראות אובייקטים רגילים מפרספקטיבה חדשה. בדרך בה האסתטיקה הבסיסית של העבודה תעצים את ה"רגיל". LHOOQ מסיר את פניה של הנערצת, מונה ליסה, ומנחית מכה על יצירת אומנות ידוה, משפיל אותה לרמה של ונדליזם בוטה על רפרודוקציה זולה.
בשנים האחרונות נראה שרב הצילומים של קרצמן הם מבוימים. "פעם בשבוע אנחנו יוצאים לשטחים עם גדעון לוי, שיתוף הפעולה ביננו מיוחד במינו. אנחנו מחליטים במשותף לאן נוסעים, מפיקים יחדיו את התהליך האישורים ואני מתערב אישית במהלך ראיונות בשטח. בדרך חזרה אנחנו מחליטים על הכותרת, אני אחראי להרבה מהכותרות. אנחנו גם בוחרים יחד את התמונות ולא משאירים הרבה אופציות לבחירה לעורך..." בתמונה זו ניתן להבחין במוסלמי עומד מול כלי משחיט צבאי שנקרא D9 שמיועד להריסת מבנים. זו תמונה שעל פי אמות המידה המסורתיות ניתן לומר שהיא מודרנית. היא מציגה "אמת" שצה"ל כנראה הורס מבנים של אנשים עם ידיים נקיות מאחורי גבם. לא קיים כאן ציטוט או פאסטיש אך קיימת דרמה, בעוד הישראלי הטיפוסי עומד ברקע ליד הג'יפ שלו ומעשן סיגריה ונראה מרוצה מעצמו. יש סבירות גבוהה שתמונה זו היא מעתה חלק מהיסטוריה מדינית. אולם אם נקרא בין השורות נבין שהתמונה הזו מבויימת. נכון, היה שם D9 וגם כנראה שיהיה אדם מוסלמי באזור אך הסיטואציה כולה בוימה על ידי הצלם כי צריך לעשות כתבה וצריך למכור משהו לציבור.
ניתן לראות שלמזלנו אנחנו חיים בתקופה בה המציאות מתפתחת אט אט לכזו שבה אנחנו נהיה מסוגלים יום אחד לבחור את הדרך העדיפה לנו לחיות. ציור, צילום ויצירת הדימויים התלת מימדיים והאשליות שאנחנו מסוגלים ליצור היום כחלק מהחוויה שאנחנו לוקחים כמובן מאליו של צפיה בדימויים, אם בטלוויזיה, אם במחשב או במוזיאון והספריה הם בעצם מראשיתם אותיות. אותיות שהופכים לסמלים שהופכים לדימויים חזותיים שיכול ולהיות יהיו לירושה מסימת לדור הבא.
"מישהו שמאוד נהנה לנסוע בחיפושית שלו, מושיבים אותו בפרארי, המסכן יסבול."
מקורות:
walter benjamin / the work of art in the age of mechanical reproduction the walter benjamin's research syndicate www.wbenjamin.org
contact / photography and digital media v.71 oct 2004
karen edis barzman / beyond the canon
ihab hassan /beyond postmodernism
the guardian / march 4.2004
elinor carucci / www.elinorcarucci.com
עבודה זו הוגשה במסגרת לימודי לתואר ראשון במכון הטכנולוגי חולון בשנת 2006, HIT.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה