דעתי על האבולוציה שהתרחשה על הפוסטמודרניזם, או יותר נכון, ההתפתחות האישית של כל אחד ואחת מאיתנו בתקופה פוסט-מודרנית. אדאג להתמקד בנושא מההתחלה. מה יתרחש אחרי פוסטמודרניזם? אף אחד לא יכול באמת לדעת, בעצם אנחנו לא ממש בטוחים מה היה פוסטמודרניזם מלכתחילה. אך לשאלות יש דרך למצוא לעצמן תשובות. אציע תגובות משולבות אודות פוסטמודרניזם המתפשט אל תוך גיאופוליטיקה במקביל לגילוי של פוסטמודרניזם, לא של חשדנות, אלא של אמון.
 |
| fragment of the printed version of the original article |
אם נקח צעד אחורה וננסה להבין מה היה פוסטמודרניזם מלכתחילה, קשה להגדיר אותו היום יותר מכפי שהבנתי אותו בעבר. ללא ספק, השתניתי, פוסטמודרניזם השתנה, העולם השתנה, רעיונות היסטוריים, בניגוד לאידאות אפלטוניות או צורות גיאומטיות סובלות מהתערפלות עם הזמן. נכון שפוסטמודרניזם נולד בבעתה והונק בפקידה, הוא נשאר עדיין ערפילי, היפר והיפרבולי, פרודי וקיטש'י, מבעד לאידיאולוגיה ומדיה, חוסר הסיפוק והאי-ריאליזם ותרבויות צרכניות עזרו להפוך אותו לשריר וקיים.
אצטט ממאמר "מפוסטומודרניזם לפוסטמודרניות" / אחאב חסן ארבע דוגמאות לתופעה:
אמנים, מעצבים, אדריכלים, פילוסופים ומוסדות אקדמאיים שלמים החליטו להפרד מהמינימליזם של קופסאות הברזל והזכוכית של מייס ואן-דר רוה והזוויות הגיאומטריות. החלו לערבב אסתטיקה ואלמנטים היסטוריים, מתמזמזים עם קולאז'ים ופנטזיות ובוטות.
אצטט ממאמר "מפוסטומודרניזם לפוסטמודרניות" / אחאב חסן ארבע דוגמאות לתופעה:
- האפיפיור יוחנן פול השני השתמש במילה פוסטמודרניות במאמרו "fides et ratio" כדי למנוע יחסיות בערכים ואמונה, אירוניה חריפה וסקפטיציזם כנגד ההגיון, הכשת האפשרות שקיימת אמת, אנושית או אלוהית. בקצרה זווית הראיה של הכנסיה על האיום הניהיליסטי עליה.
- במחקרים תרבותיים בתחום הפוליטיקה המונח פוסטמודרניזם נשען על הפוסט-קולוניאליזם, היסטורית הוגדר כלא פוליטי וגרוע מכך, לא פוליטי בצורה "הנכונה". פוסט קלוניאליזם קיבל תשואות חיוורות כרעיון מרכזי בעוד פוסטמודרניזם קיבל תמיכה רבה.
- תרבות הפופ - פוסטמודרניזם (או פו-מו כפי שיאפים קוראים לו בגנאי) מכוון לקשת רחבה מאד של תופעות, מאנדי וורהול למדונה, מהפוסטר המעוות שעשו למונה ליסה מעשנת ג'וינט שראיתי בחנות הדיסקים המקומית ועד סינרי מטבח המדמים שללובש גופו של פסל דוד.
מה משותף לכל אלה?
התשובה המוכרת לנו עד כה היא:
פרגמנטיות, היברידיות, יחסיות, משחק, פרודיה, פאסטיש, אמירה מתוחכמת ואירונית, אתוס של קיט/ ודרמה מוגזמת. ואם אם החלטנו כבר לאסוף מילים המדמות את עולם הפוסטמודרניזם התחלנו לשרטט תוכן, אם לא הגדרה לפוסטמודרניזם. אך מה התמורה להגדרות אלה בימים טרופים אלה? בימים בהם נראה שההגדרות הולכות ונהיות גמישות עד כדי נוזל, כשאנחנו מוצאים את עצמנו מתפשרים יותר ויותר על האמת שלנו מגדירים כל פעם מחדש את עצמנו.
והפיות שלנו כבר פעורים עם פירוק ההגדרות, עם חוסר האמונה. עדיין במקום להרכיב כלים ביזאריים אנו מעדיפים לבנות מודרניזם עם פוסטמודרניזם, כפי שמבקרי אומנות רבים מצהירים שנוטים לעשות.
אני מציע לפתוח בפוסטמודרניזם בדרכים שיכול להיות שיובילו אותנו אל מעבר לפוסטמודרניזם.
היסטוריה נכתבת כחלק בהתאם להשתקפות של כיצד היא נתפסת כיום, אך זה לא נותן לנו רשות לאכול את העבר שלנו כדי להזין את בשרנו. היסטוריה עצמה היא אמת פרגמטית. ה"אחר" שהיא מציגה שמסרב להתאחד עם הצרכים שלנו, התשוקות שלנו. היסטוריה דורשת מאיתנו טאקט, כבוד ואמון, אני מתכוון לרמה מסוימת של אינטואיציה ואמפתיה ומשמעת עצמית בכל הכרה בהיסטוריה.אני מאד מקווה שלא נדמה שהלכתי לאיבוד במבוכי הפוסטמודרניזם. מילים כמו אמת, אמון, טאקט הם מפתחות לרעיון של מאמר זה, אשוב אליהן שוב ושוב. נכון לעכשיו רציתי רק להציע שפוסטמודרניזם יכול להיות מובן כצורה של אוטוביוגרפיה, כהבנה של חיינו המתפתחים כתרבויות קשורות לתקופות משבר הזהות, נקודת מבטו של האחר. למזלנו קיימות עבודותיו של מאלופ אמין / "בשם הזהות" העוזרות לנו להתעורר ולעשות סדר בסיוט הספיציפי הזה בהיסטוריה. מאלופ קורא להכרה במספר רב ודינמי של ישויות, ללא דעות קדומות כלל. הוא דוחה בכולנו את הדמות הבודדה, הסטאטית והעצמית "בתוך תוכנו" שנקראת "עצמי" ומתעקש על כבוד, אימוץ האחר וחוסר אקסלוסיביות. מאלופ מכיר בכך שהמודרניות עדיין נתפסת בתרבויות מסוימות ומטילה צללים של ספקות לגבי ה"אחר" ומעודדת את דחית הזר.
היסטוריה נכתבת כחלק בהתאם להשתקפות של כיצד היא נתפסת כיום, אך זה לא נותן לנו רשות לאכול את העבר שלנו כדי להזין את בשרנו. היסטוריה עצמה היא אמת פרגמטית. ה"אחר" שהיא מציגה שמסרב להתאחד עם הצרכים שלנו, התשוקות שלנו. היסטוריה דורשת מאיתנו טאקט, כבוד ואמון, אני מתכוון לרמה מסוימת של אינטואיציה ואמפתיה ומשמעת עצמית בכל הכרה בהיסטוריה.אני מאד מקווה שלא נדמה שהלכתי לאיבוד במבוכי הפוסטמודרניזם. מילים כמו אמת, אמון, טאקט הם מפתחות לרעיון של מאמר זה, אשוב אליהן שוב ושוב. נכון לעכשיו רציתי רק להציע שפוסטמודרניזם יכול להיות מובן כצורה של אוטוביוגרפיה, כהבנה של חיינו המתפתחים כתרבויות קשורות לתקופות משבר הזהות, נקודת מבטו של האחר. למזלנו קיימות עבודותיו של מאלופ אמין / "בשם הזהות" העוזרות לנו להתעורר ולעשות סדר בסיוט הספיציפי הזה בהיסטוריה. מאלופ קורא להכרה במספר רב ודינמי של ישויות, ללא דעות קדומות כלל. הוא דוחה בכולנו את הדמות הבודדה, הסטאטית והעצמית "בתוך תוכנו" שנקראת "עצמי" ומתעקש על כבוד, אימוץ האחר וחוסר אקסלוסיביות. מאלופ מכיר בכך שהמודרניות עדיין נתפסת בתרבויות מסוימות ומטילה צללים של ספקות לגבי ה"אחר" ומעודדת את דחית הזר.
"אנחנו חייבים לפעול כדי להגיע למצב בו אין אדם המוצא אל מחוץ לתרבות, מצב בו כל אדם ימצא שפה משותפת עם זהותו וסמלים לתרבות משלו ובה כל אדם יכול להזדהות ברמה מסוימת עם הפורץ סביבו במקום לחפש מקלט באידיאלים של עבר."
ניתן לומר שזהו החלום של הפוסטמודרניות הפלורליסטית, אך כיצד משבר זהות זה קשור לפוסטמודרניזם עצמה? והאם אני מבדיל בין פוסטמודרניזם למצב פוסטמודרני?
קפיטליזם במדיה, סחורות כאן, לווינים שם, הטאליבן פה, מדונה בכל מקום. בסופו של דבר, פוסטמודרניזם תרבותי עבר מוטציה לפוסטמודרניזם קניבאלי (דוגמת פלסטין, בוסניה, קוסובו, אולסטר, רואנדה, צ'צ'ניה, כורדיסטאן, סרי לנקה, סודן, אפגניסטן, טיבט.....) אך פוסטמודרניזם עצמו התמקצע אל תוך סטריליות קיטש'ית, בדחנית, משחקים ללא מוצא ובידור זול טלוויזיוני של משחקי מדיה. לשינויים אלה העולם הגיב בשינויים עצומים עצמו, שינויים אלה אני מתאר כמצב פוסטמודרני. הרחבת הפוסטמודרניזם למצב פוסטמודרני יכול היה לנבוע כתוצאה מהתפרצות חוסר ההחלטיות אידאולוגית במקביל לחזרה לשבטיות. הכרה בדרכי המדע במקביל לנסיון להשתחרר מחוקים ברורים.
אני מדגיש "יכול היה..." מאחר שאני לא בוטח בהסברים מכלילים, מעורפלים וסימטריים מסוג זה בעצמי.
בכל מקרה, העובדות מדברות עבור עצמן, המצב הפוסטמודרני טפטף אל תוך חיינו אט אט בגלים. נדידה, פליטים, שטחי הפקר ומחדלים ערכיים אישיים ותרבותיים ללא מקבילה היסטורית. האם אנחנו מסוגלים לתפוס את התפשטות תופעה זו בכל מקום? מהפיליפינים לפרו, מהריסות בנייני התאומים למחנות הפליטים בג'בלייה? מבלפסט למסגדי קשמיר?
יש אלו שיעדיפו הסברים סוציו-אקונומיים, ההבדלה בין הצפון לדרום, המזרח למערב, שמזין את החוסר בצדק. יש אלו שיאמצו את רעיון הקונפליקטים בין מעצמות ותרבויות שמאז 9.11 נראה מאד הגיוני ויש כאלו שיצטטו סוציו-ביוולוגיה ואת החוקים האפיגנטיים שלי וילסון (דרוש לינק), חוקים המנהלים אותנו פיסיולוגית כדי לשמור על המין שלנו וטמונים עמוק בגנטיקה שלנו.
עדיין, עובדות אלה לא מספיקות כשהן כל אחת עבור עצמה. מעבר לפוסטמודרניזם אנחנו צריכים לגלות קשרים חדשים בין עצמנו לאחרים, קשרים בין גבולות וליבות, פרגמנטים ושלמים, קשרים חדשים בין עצמנו לעצמנו, בין גבולות לגבולות, בין ליבות לליבות ולגלות מה שקרא לו אחאב חסן "אזרחות עולמית פרגמאטית חדשה" שהיא אבן פינה ונושא בפוסטמודרניות.
אך כיצד אזרחות יכולה להתקיים ללא גבולות? מאחר שאני לא רואה-כל וכל-יכול כפי שאוכלוסיות מגוונות מתארות את בוראיהן, אני לא מוצא תשובה לשאלה זו, אך אני יכול למצוא רעיונות מסויימים. מילים מסוימות שהלכו לאיבוד. מילים כמו אמת, אמון, רוח, מילים כמו חמלה, סימפטיה ואמפתיה שמרכזיים באפיון הזהות שלנו.
קצת על אמת ואמון
"אם האמת מתה, אז הכל מותר, מאחר שהאלטרנטיבות עתה יותר מתמיד הן תוצר של כוח ותשוקה"(ניטש'ה). אמת, אנחנו לא חולקים יותר אמת אבסולוטית פטריארכלית פונדמנטליסטית של מורנו ורבנו בשמיים, אך החיים היומיומיים יצרו אצלנו הבדלה בין אמת ל-לא אמת. משקרים לבנים קטנים להונאות אפלות, תמים לנסות לדמיין שניתן ליצור אנטרופיה בין אמיתות גלובליות שיצדיקו אמת אחת גלובלית. האמת היא לא "ידיעות אחרונות", היא לא ה"ג'רוסלם פוסט" היא לא BBC ולא אל ג'זירה. אמת היא תופעה יחידנית אך היא נושאת את קללת האינטרפטציה.
יש אמת מסורתית, באופן שבו מיתולוגיה ומסורת דרשו והנחילו. יש את האמת הנגלית, מה שישויות נשגבות או "קדושות" מגדירות עלינו כאמת, יש אמת של כוח בה טיראן מגדיר, תאמין או תמות. יש אמת פוליטית או סוציאלית או אישית, מה שטוב לאינטרסים של המפלגה או לחברה או מה שטוב לי עצמי. יש אמת אימפירית של תגובה: במדה בו הנחת היסוד כי לתופעה מסוימת יש סיבה מסוימת. יש אמת של בהירות: באומנות בעיקר בתחום המוזיקה, מתמטיקה ומערכות לוגיות. יש אמת פואטית ויש אמת סובייקטיבית.
ככל הנראה יש עוד הרבה אופנים להגדיר אמת אך הם כולם מתאפיינים על ידי אקסיומה או אמונה. ויליאם ג'יימס חש כמאה שנה לפני רורטי ודרידה ב"פרגמנטיזם" הוא מכיר התפצלויות האפשריות במושג "אמת" הוא אומר "אמת נעשית כמו שנעשית בריאות, עושר וכוח, דרך נסיון."
ככל הנראה יש עוד הרבה אופנים להגדיר אמת אך הם כולם מתאפיינים על ידי אקסיומה או אמונה. ויליאם ג'יימס חש כמאה שנה לפני רורטי ודרידה ב"פרגמנטיזם" הוא מכיר התפצלויות האפשריות במושג "אמת" הוא אומר "אמת נעשית כמו שנעשית בריאות, עושר וכוח, דרך נסיון."
זו לא הזמנה לציניות, התעסקות בעצמי או יצירת אידאולוגיה פרודית או שקרית, הרעיון המרכזי של ג'יימס "הרצון להאמין" היא האמונה באמונה של האחר וברב המקרים זהו המקרה. כך שהתנצחות עצמית של יחסיות קיצונית (רלטיביזם) של העצמה עצמית והדגשת הפרט שמונעת קיום הדדי, מונעת אמפתיה ומחויבות. האמת האפיסטמיולוגית זורמת (לפחות בתרבויות המערב) מעדות להגיון, תפיסה, משפט, ספק. כמו כן מאינטואיציות והשערות שיכולות להקנות לנו יצרים שאינם אנוכיים.
ביקורת עצמית יכולה להיות בהיסק לאמון. אמון זה, כפי שכתב אחאב חסן "כיצד עובדה אחת ויחידה יכולה לחוות את עצמה בצורות כה רבות". ג'יימס טוען ב-"יקום פלורליסטי" שתשוקותנו הטבעיות חייבות להיות החלטיות בין חלופות שעל פי טבענו לא יכולות להיות מוחלטות בבסיס אינטלקטואלי אך תשוקות טבעיות אלה, כפי שהוא מגדיר אותן, האם אין להן מגבלות רחבות יותר?
ביקורת עצמית יכולה להיות בהיסק לאמון. אמון זה, כפי שכתב אחאב חסן "כיצד עובדה אחת ויחידה יכולה לחוות את עצמה בצורות כה רבות". ג'יימס טוען ב-"יקום פלורליסטי" שתשוקותנו הטבעיות חייבות להיות החלטיות בין חלופות שעל פי טבענו לא יכולות להיות מוחלטות בבסיס אינטלקטואלי אך תשוקות טבעיות אלה, כפי שהוא מגדיר אותן, האם אין להן מגבלות רחבות יותר?
האדם גם יוצר את סביבתו וגם יוצר מחדש את התנאים לסביבתו ואת הפוטנציאל של אלפי שנים של אבולוציה עתידית לעיצוב החיים, כך שחווית החיים היא לא רגעית, היא גם חולקת חלק באינסוף. הגדרות אוניבסליות "רכות" כפי שמכנה אותן אחאב חסן, לא צריכות לדאוג ולהלחם על קיומן. הן יוצרות את המצע עליו האינדבידואל והחברה מחליטים. בלעדיהן גרין-פיס יהיה שייך לחברות הנפט. בקיצור, ללא הכללות מוסכמות שכאלה עליהן נגדיר "אמת" לא נמשך להגיון ולא יהיה בטחון, חופש, צדק.
קיימים טיעונים כנגד אמת (קפיטליסטית) מניטש'ה ועד דרידה ואשתדל לתאר בקצרה כאן:
קיימים טיעונים כנגד אמת (קפיטליסטית) מניטש'ה ועד דרידה ואשתדל לתאר בקצרה כאן:
ניטשה הציע את האתגר הגדול ביותר: "צבא נייד של מטאפורות (הרצון לעוצמה 508) אמת, כפי שהציג אותה, היא חלק בלתי נפרד מהרצון בעוצמה, כך שהיא תהליך אינסופי של הסקה פעילה, אך הוא תוקף את האמת האוניבסלית בלבד, לא את הפרגמטית והיחסית. גם ג'יימס ויליאמס זונח את האמת כדימוי טראנסצנדרטאלי של האמת ופותח אותה לרצון הטבעי שלנו, מניע אותה לכיוון של פלורליזם. תהליך נוזלי מאד שתמיד פגיע לקיבוע על ידי דעות קדומות וקפאון מחשבתי קהילתי. עדיין הוא מגדיר שיש תשוקה ורצון לאמת שיש בה עוצמה בבני אדם מסוימים, בינהם הוא מגדיר את הצדיקים הגדולים של הנצרות, אמנים, מדענים, אינטלקטואלים, כרצון לעצומה או הרצון להאמין. רצון שניתן אפילו להשוות בינו לבין אדיפוס-קומפלקס של פרויד. אילו אינטרסים הוא יכול לשרת? הרצון הלא מוסבר הזה במחיר של השמדה עצמית כדי להביא מבט מאיר חדש ועמוק יותר.
אמת, כפי שנאמר קודם לכן, נשענת על אמון. אישי וקהילתי, מודע.
אך מהו בעצם אמון?
יותר מהסכמה כללית, אמון נתמך בהתרוקנות עצמית, בביטול העצמי בדומה לקנוסיס. הוא דורש שליטה בתשוקה, אמפתיה, קשב לאחר ולעולם. למשהו שאיננו בתוכנו. הוא דורש הקטנה או הקצרה עצמית. זוהי הסיבה שאמת ואמון נשארות איכויות רוחניות, לא ניתן לצמצם אותן להגדרות פסיכולוגיות, לא פוליטיות אלא ערכים רוחניים.
אם כבר הזכרתי רוחניות, יש כאלה שיעקמו אפם, כך שאתם יכולים להניח לרוחניות אם אתם חייבים. לא אכפה על בעל רצון חופשי דעה קדומה או אמונה.
שקלו דעה בקו מחשבה אחר: האנושות, על פי טבע ההתפתחות התרבותית, איננה יכולה להתנגד לפריצה של ההיסטוריה, הפוליטיקה, האידאולוגיה והאשלייה. אך זו לדעתי אחת הסיבות מדוע האנושות מתקשה ביכולתה לפרוץ בעצמה אל תוך כל אלה. דבר כשזה יבטל את הידע, יטשטש את העובדות וימנע את האפשרות למתן תשובות. נתקלנו במהלך חיינו לנסיון האנושי לפרוץ אל תוך תחומים אלה, למשל ברית המועצות שהגדירה אידאולוגיה מדהימה אידאית והנחילה אותה בדומה למשטר טוטאליטארי אל תרבותהּ בלי ממש לשאול את האוכלוסיה אם היא באמת מעוניינת בסוג שכזה של משטר (וכשנשאל כדאי מאד שיענה כפי שמתחשק לנו לשמוע). נכון, היו תמורות חיוביות ממשטר זה אך שכחו לספור את אלו שנרצו ונעלמו מביתהם כחלק ממנגנון ההגנה של משטר צללים זה. ניתן לראות שהיו גם תמורות חיוביות למשטרו של סדאם חוסיין, אילו ארמונות מפוארים הם פנו, השאלה היא שוב, מי ישכן בהם.
האמת משנה. כפי שנאמר לפני: "אמת יחידה היא חזקה יותר מכל הנשקים שבעולם"
ייתכן שאמיתות אלה שאנו שואפים אליהן הן אמיתות אוניברסליות דטרמיניסטיות שנוכל להשליך באופן דינמי על תרבותנו עם כל התפתחות שהיא חווה כדי ליצור מצב של בניה, התפתחות. אמיתות שאינן פלוטוניות אלא אמפיריות, למשל שפה, רגשות אנושיים, סמלי סטאטוס, טקסים של לידה, נישואין ומוות, אלים רוחות וטקסיות נסתרת.
בני האדם לא אך ורק מושפעים ממערכות סימנים קיימות, אנחנו גם יוצרים לעצמנו מערכות חדשות, משפיעים אחד על השני באינטראקציות ויוצרים פוטנציאל עתידי לעיוות אבולוציוני. ניתן לומר שהמין האנושי רבגוני במידה אינסופית מצד אחד, מצד שני אנחנו גם חולקים עצמנו עם האינסוף במעשינו והתודעות אליהן נחשף ונחשוף במהלך החיים הקצרים שלנו.
אם נבחן לרגע, כתושבים ארציים את החדשות שמפרסמים לנו בעיתונים ובטלוויזיה ונקח צעד אחורה נראה שכל התוכן המפורסם הזה יש בו נסיגה מהאינפורמטיביזם. כל פעם שאני לוקח את ערימת העיתונים שהתאספה אצלי בבית ושולח אותה למחזור אני נהיה יותר ויותר בטוח שפשוט ימכרו לי את אותו העיתון גם מחר, עם אותן חדשות לעוסות ומזוייפות ועובדות מופרכות שאחריהן תופיע הודעה קטנטנה עד בלתי נראית שהנתונים בכתבה היו שגויים. אנחנו, כציבור, בולעים את רב השטויות שדוחפים לנו למוח כמו פרסומות לדיאטה חדשה מעולם שכולו חדש לנו ושאנחנו מעוניינים להיות חלק ממנו, אם זה תה-טיבטי שנשמע לנו אקזוטי ומיוחד כפי שיצרו בתודעתנו את הדימוי של טיבט, אותו תה שבעצם מיוצר בארץ במעבדות ישראליות שהחליטו ושחילקו אותנו כשוק לפלחים ו- Z'ים והחליטו שיוכלו לעשות מניפולציה מספקת עלינו כדי לעשות רווח יחסי על כך שאנחנו נותנים אמון בפרסומות ובמציגי הפרסומות.
אני מורשם מאד מתפקוד אותם אנשים בגלגלי השיניים של מערכות הפרסום שמבינים כמה פשוט לעשות מניפולציות על תרבות שלמה, ראו למשל את ג. יפית שנראה לרגע מסוים שהיא עושה מעצמה צחוק ופארסה, כל כך הרבה "בדרנים" חיקו אותה ושחקו את הלעג הזה כדי לקדם את הקריירה האישית שלהם. ג. יפית למרות כל הלעג מוכרת יותר ויותר מוצרים שאין בהם שום "אמת רצינית" (כפי שניטשה היה מכנה) ואין בהם את הרצון לעוצמה אך הם נותנים לציבור מסויים הצדקה רגעית לרכוש את אותם המוצרים מתוך אמון שרכישת אותו המוצר או החוויה באמת תתן להם את העוצמה או השינוי העצמי בו הצרכן מעוניין.
דבר דומה קורה במערכות הפוליטיות שלנו, במיוחד בתקופת בחירות. אדם מסוים שכל חייו יצר רושם של אחד מהעם לפתע לובש חליפות ושוכר דובר שיעצב לו את המילים עבור הכח האלקטוראלי המיוחל שיצביע בבחירות הבאות. ניתן לראות דימיון בין כל ה"חוסר האמיתות" האלה שמשחקות על האמון שלנו כציבור "פשוט" שמעוניין רק לפרנס עצמו ואת משפחתו בכבוד, לחזור הביתה לזוג לילדים ולכלב בבית עם גינה קטנה ופסטורליות מזוייפת שכוללת קבעון מסוים על פי אותן אידאות שטפטפו לתוך תודעתנו שהיינו עוד צעירים על ה"דרך אל האושר"
לסיכום קצר:
אין משעשעת מהמציאות.
ישראל היום לקראת בחירות בכנסת ובחיי שהפארסה רק נהיית יותר ויותר משעשעת מידי יום. זה התחיל בכך שכיום אזרחי ישראל יכולים להצביע בדומה להצבעה בשלט של פלייסטיישן עבור ממשלתם:
שמאל / ימין / קדימה / אחורה
פרץ / ביבי / אולמרט / ש"ס
באותה המידה שמצביעים לתוכניות טלוויזיוניות ממוחזרות כגול "לרקוד עם גמדים" או "נינג'ה עיראקי 3" בהן ציבור נלהב שולח חיצים של SMS 'ים כנגד האויב הנורא ולזכייתו של הגיבור התורן והנה יצרנו לעצמנו סלבריטי חדש שנשכח ממנו מהר מאד.
בנראה שהציניות והפרודיה מנציחים את עצמם שוב ושוב דרך דרמה מוגזמת המוצגת על מסכי ענק ובלבול עד מה שנראה אידיוטיזם קהילתי בהסכמה. אישית אני מאד מרוצה מלחיות במדינה כל כך מחוברת למציאות מצד אחד וכל כך מנותקת ממנה מצד שני. יש לי כאן דוגמאות אינסוף כל רגע לתרחיש ביזאר עד אקסטרים, אם אלו חברים שהחליטו לגור בעיר ללא הפסקה ומנהלים דפוסי התנהגות מסוימים המתאימים לרצונם החופי, אם אלו חברים שעברו לקיבוצים ומאמינים שיש להם עתיד בקהילות שיתופיות ולהפסיק לקרוא עיתונים ואם אלו חברים שהחליטו על קריירה צבאית, לקבל ולתת הוראות מידי יום. יש גם חברים שהחליטו לחיות בצללים ולקיים טקסים אפלים סאדו-מאזוכיסטיים ולהגדיר את עצמם ככת. אני שמח מאד שיש לי חברים מכל כך הרבה תחומי עניין שונים, זה מציג לי אישית ספקטרום רחב יותר ויותר של חוויות אנושיות, רעיונות וטכנולוגיות שעוד יש לפתח.
בנסיון לסכם את הכמות האינסופית של האינפורמציה המקבילה אותה אני קורא, רואה בטלוויזיה, דג ברשת האינטרנט וחווה כאינטראקציה חברתית בטיולים, האקדמיה, העבודה וסתם כך שאני מטייל ברחוב אני מצליח לסכם את הכל במשפט אחד פשוט:
אך לעיתים קיימת חובה חברתית המתעוררת מתוך צורך מוסרי להמשך קיומי של תרבות מסויימת להגן על עצמה ולמנוע הכחדה. חובה זו יכולה לבוא לידי ביטוי בחוסר קבלת השונה ואף איום על קיומו של האחר.
ייתכן שההזדמנות שלי לבלות כל כך הרבה זמן בלתהות על נושאים אלה היא בעקבות שנולדתי לעולם של פינוק שנלחם בעבר עבור ערכים שאני לוקח כמובן מאליו. נולדתי אל תוך הפוסטמודרניזם וגדלתי על סטנלי קיובריק ומל ברוקס, ג'ורג' לוקאס ועבודותיו של גיגר. שרתתי בצבא וראיתי כמה ה"צדק" פודה את חובו על אלו שבכלל לא פשעו וחונכתי בין השאר ללמוד ולספוג בהנאה כמה שרק אוכל כדי להעביר הלאה מסר ודימוי משעשע ומאיר יותר.
בתקווה שלא יפגע ברגשות הקורא, ואם אפשר לצוטט ממילותיו של לארי פלינט:
שמשמעותו: דעות, לכל אחד יש.
אך מהו בעצם אמון?
יותר מהסכמה כללית, אמון נתמך בהתרוקנות עצמית, בביטול העצמי בדומה לקנוסיס. הוא דורש שליטה בתשוקה, אמפתיה, קשב לאחר ולעולם. למשהו שאיננו בתוכנו. הוא דורש הקטנה או הקצרה עצמית. זוהי הסיבה שאמת ואמון נשארות איכויות רוחניות, לא ניתן לצמצם אותן להגדרות פסיכולוגיות, לא פוליטיות אלא ערכים רוחניים.
אם כבר הזכרתי רוחניות, יש כאלה שיעקמו אפם, כך שאתם יכולים להניח לרוחניות אם אתם חייבים. לא אכפה על בעל רצון חופשי דעה קדומה או אמונה.
שקלו דעה בקו מחשבה אחר: האנושות, על פי טבע ההתפתחות התרבותית, איננה יכולה להתנגד לפריצה של ההיסטוריה, הפוליטיקה, האידאולוגיה והאשלייה. אך זו לדעתי אחת הסיבות מדוע האנושות מתקשה ביכולתה לפרוץ בעצמה אל תוך כל אלה. דבר כשזה יבטל את הידע, יטשטש את העובדות וימנע את האפשרות למתן תשובות. נתקלנו במהלך חיינו לנסיון האנושי לפרוץ אל תוך תחומים אלה, למשל ברית המועצות שהגדירה אידאולוגיה מדהימה אידאית והנחילה אותה בדומה למשטר טוטאליטארי אל תרבותהּ בלי ממש לשאול את האוכלוסיה אם היא באמת מעוניינת בסוג שכזה של משטר (וכשנשאל כדאי מאד שיענה כפי שמתחשק לנו לשמוע). נכון, היו תמורות חיוביות ממשטר זה אך שכחו לספור את אלו שנרצו ונעלמו מביתהם כחלק ממנגנון ההגנה של משטר צללים זה. ניתן לראות שהיו גם תמורות חיוביות למשטרו של סדאם חוסיין, אילו ארמונות מפוארים הם פנו, השאלה היא שוב, מי ישכן בהם.
האמת משנה. כפי שנאמר לפני: "אמת יחידה היא חזקה יותר מכל הנשקים שבעולם"
ייתכן שאמיתות אלה שאנו שואפים אליהן הן אמיתות אוניברסליות דטרמיניסטיות שנוכל להשליך באופן דינמי על תרבותנו עם כל התפתחות שהיא חווה כדי ליצור מצב של בניה, התפתחות. אמיתות שאינן פלוטוניות אלא אמפיריות, למשל שפה, רגשות אנושיים, סמלי סטאטוס, טקסים של לידה, נישואין ומוות, אלים רוחות וטקסיות נסתרת.
בני האדם לא אך ורק מושפעים ממערכות סימנים קיימות, אנחנו גם יוצרים לעצמנו מערכות חדשות, משפיעים אחד על השני באינטראקציות ויוצרים פוטנציאל עתידי לעיוות אבולוציוני. ניתן לומר שהמין האנושי רבגוני במידה אינסופית מצד אחד, מצד שני אנחנו גם חולקים עצמנו עם האינסוף במעשינו והתודעות אליהן נחשף ונחשוף במהלך החיים הקצרים שלנו.
אם נבחן לרגע, כתושבים ארציים את החדשות שמפרסמים לנו בעיתונים ובטלוויזיה ונקח צעד אחורה נראה שכל התוכן המפורסם הזה יש בו נסיגה מהאינפורמטיביזם. כל פעם שאני לוקח את ערימת העיתונים שהתאספה אצלי בבית ושולח אותה למחזור אני נהיה יותר ויותר בטוח שפשוט ימכרו לי את אותו העיתון גם מחר, עם אותן חדשות לעוסות ומזוייפות ועובדות מופרכות שאחריהן תופיע הודעה קטנטנה עד בלתי נראית שהנתונים בכתבה היו שגויים. אנחנו, כציבור, בולעים את רב השטויות שדוחפים לנו למוח כמו פרסומות לדיאטה חדשה מעולם שכולו חדש לנו ושאנחנו מעוניינים להיות חלק ממנו, אם זה תה-טיבטי שנשמע לנו אקזוטי ומיוחד כפי שיצרו בתודעתנו את הדימוי של טיבט, אותו תה שבעצם מיוצר בארץ במעבדות ישראליות שהחליטו ושחילקו אותנו כשוק לפלחים ו- Z'ים והחליטו שיוכלו לעשות מניפולציה מספקת עלינו כדי לעשות רווח יחסי על כך שאנחנו נותנים אמון בפרסומות ובמציגי הפרסומות.
אני מורשם מאד מתפקוד אותם אנשים בגלגלי השיניים של מערכות הפרסום שמבינים כמה פשוט לעשות מניפולציות על תרבות שלמה, ראו למשל את ג. יפית שנראה לרגע מסוים שהיא עושה מעצמה צחוק ופארסה, כל כך הרבה "בדרנים" חיקו אותה ושחקו את הלעג הזה כדי לקדם את הקריירה האישית שלהם. ג. יפית למרות כל הלעג מוכרת יותר ויותר מוצרים שאין בהם שום "אמת רצינית" (כפי שניטשה היה מכנה) ואין בהם את הרצון לעוצמה אך הם נותנים לציבור מסויים הצדקה רגעית לרכוש את אותם המוצרים מתוך אמון שרכישת אותו המוצר או החוויה באמת תתן להם את העוצמה או השינוי העצמי בו הצרכן מעוניין.
דבר דומה קורה במערכות הפוליטיות שלנו, במיוחד בתקופת בחירות. אדם מסוים שכל חייו יצר רושם של אחד מהעם לפתע לובש חליפות ושוכר דובר שיעצב לו את המילים עבור הכח האלקטוראלי המיוחל שיצביע בבחירות הבאות. ניתן לראות דימיון בין כל ה"חוסר האמיתות" האלה שמשחקות על האמון שלנו כציבור "פשוט" שמעוניין רק לפרנס עצמו ואת משפחתו בכבוד, לחזור הביתה לזוג לילדים ולכלב בבית עם גינה קטנה ופסטורליות מזוייפת שכוללת קבעון מסוים על פי אותן אידאות שטפטפו לתוך תודעתנו שהיינו עוד צעירים על ה"דרך אל האושר"
לסיכום קצר:
אין משעשעת מהמציאות.
ישראל היום לקראת בחירות בכנסת ובחיי שהפארסה רק נהיית יותר ויותר משעשעת מידי יום. זה התחיל בכך שכיום אזרחי ישראל יכולים להצביע בדומה להצבעה בשלט של פלייסטיישן עבור ממשלתם:
שמאל / ימין / קדימה / אחורה
פרץ / ביבי / אולמרט / ש"ס
באותה המידה שמצביעים לתוכניות טלוויזיוניות ממוחזרות כגול "לרקוד עם גמדים" או "נינג'ה עיראקי 3" בהן ציבור נלהב שולח חיצים של SMS 'ים כנגד האויב הנורא ולזכייתו של הגיבור התורן והנה יצרנו לעצמנו סלבריטי חדש שנשכח ממנו מהר מאד.
בנראה שהציניות והפרודיה מנציחים את עצמם שוב ושוב דרך דרמה מוגזמת המוצגת על מסכי ענק ובלבול עד מה שנראה אידיוטיזם קהילתי בהסכמה. אישית אני מאד מרוצה מלחיות במדינה כל כך מחוברת למציאות מצד אחד וכל כך מנותקת ממנה מצד שני. יש לי כאן דוגמאות אינסוף כל רגע לתרחיש ביזאר עד אקסטרים, אם אלו חברים שהחליטו לגור בעיר ללא הפסקה ומנהלים דפוסי התנהגות מסוימים המתאימים לרצונם החופי, אם אלו חברים שעברו לקיבוצים ומאמינים שיש להם עתיד בקהילות שיתופיות ולהפסיק לקרוא עיתונים ואם אלו חברים שהחליטו על קריירה צבאית, לקבל ולתת הוראות מידי יום. יש גם חברים שהחליטו לחיות בצללים ולקיים טקסים אפלים סאדו-מאזוכיסטיים ולהגדיר את עצמם ככת. אני שמח מאד שיש לי חברים מכל כך הרבה תחומי עניין שונים, זה מציג לי אישית ספקטרום רחב יותר ויותר של חוויות אנושיות, רעיונות וטכנולוגיות שעוד יש לפתח.
עשו ציניות לא אהבה !
מדוע לצמצם את המציאות אל תוך הגיון?
אותו ה"אחר" המוזכר שוב ושוב בפוסטמודרניזם, האדם מחוץ לי אותו אני צריך לקבל ולאמץ אל עצמי נשמע לי לעיתים קצת אוטופי מדי אם לא להגזים ולומר ששואף לאוטיזם. נכון, יש לאמץ פלורליזם חברתי וצריך לדעת לקבל בעיטות באגו ולבלוע לפעמים כמה צפרדים כדי להמשיך להתקיים. אנחנו יותר משישה מיליארד יצורים על העולם הזה ואמרו זאת טוב ממני לפני, כדי שנוכל להתקיים נצטרך לפתוח את הלב ולהחזיק ידיים.
רה"מ יצחק רבין זיכרונו לברכה עישן הרבה סיגריות ולא נפטר מסרטן ריאות. גם ג'ון לנון.
ייתכן שההזדמנות שלי לבלות כל כך הרבה זמן בלתהות על נושאים אלה היא בעקבות שנולדתי לעולם של פינוק שנלחם בעבר עבור ערכים שאני לוקח כמובן מאליו. נולדתי אל תוך הפוסטמודרניזם וגדלתי על סטנלי קיובריק ומל ברוקס, ג'ורג' לוקאס ועבודותיו של גיגר. שרתתי בצבא וראיתי כמה ה"צדק" פודה את חובו על אלו שבכלל לא פשעו וחונכתי בין השאר ללמוד ולספוג בהנאה כמה שרק אוכל כדי להעביר הלאה מסר ודימוי משעשע ומאיר יותר.
בתקווה שלא יפגע ברגשות הקורא, ואם אפשר לצוטט ממילותיו של לארי פלינט:
"meinungen sind wie Arschlöcher, jeder hat eins."
שמשמעותו: דעות, לכל אחד יש.
ביבליוגרפיה:
ויליאם ג'יימס pragmatism, the will to believe, pluralistic univers
ניטשה will to power, truth and flasity in tan ultramoral sense
אחאב חסן from postmodernism to postmodernity
יוחנן פול השני fides et raio
מאלופ אמין / בשם הזהות
סיד מייר / סיביליזציה
עיתונות ישראלית : הארץ/ידיעות אחרונות/מעריב
עבודה זו הוגשה במסגרת לימודי לתואר ראשון במכון הטכנולוגי חולון בשנת 2006, HIT.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה