יום ראשון, 7 באוגוסט 2011

Why bother backup it all? (English version)

October 2008 had late summer heat waves. it was extremely hot, dry and the winds were strong. I was working as a 3D modeler as a freelance in a large construction planning firm. after my Bachelor degree in design, things seemed to go well and I was financially stable so I was thinking of moving out of my parent's house.I had a housing unit filled with all the painting I've drawn, models I've built, animations and projects were stacking and even things I've made before I was drafted in 98'.
I remember waking up one afternoon, I can't recall if I was up all night working again on a project or just lazy but I remember that my dad called me. He was downstairs in his car and he asked me on the phone to help him out with the groceries. I remember being upset in bed because it's kind of insulting that every time something must be done I am called. my grandfather was already over 80 years old and he managed the whole deal by himself without asking help. he liked being independent. I got downstairs and dad was still waiting. I picked up the groceries and brought them to the kitchen, it took a few trips, then I ordered them in their place.
Suddenly the power went down. It's quite common and we got used to it. I went to the electrical cabinet to check if this was just us or the whole neighborhood went down. on the way there I've noticed there's a light upstairs. I remember telling my dad there's still light up, paused for a second and said it doesn't look good...
I ran upstairs to inspect, the light was red and dancing, not the usual light we have indoors.
In the end of the hallway in my room was a very large fire. the room was quitely burning and we didn't notice it even that we were just 2 meters below it. I ran to bring water and make sure the dogs stay away, dad ran outside with a garden hose and shot water into the room from the window. we yelled the neighbors to called the fire department because it was dark and we couldn't find our phones. I remember one neighbor asked us what's the number of the fire department... one neighbor came quickly with 3 fire extinguishers. I  took them and ran upstairs and emptied them into the flames, where I thought the heart of the fire is under the table. it didn't extinguish. the fire department arrived after about 15 long minutes. one of them took care of the dogs while another escorted me upstairs, took a long breath of the smoke before the team took a large hose and with one large squirt the fire was over.
things were in control, I went down and looked for the dogs, I found only my dog. my sister's dog (she was out of the country on a trip) was missing. I was startled. I thought she came up with me and was barbecue but one of the firefighters told me he noticed her running away not before shitting herself.
I told my parants I'm going after her, she could get hurt. I took my dog and went after her and I've found her in my sister's home about 1 Km away. her neighbor found her and let her in. when I got home everything was quite. My parents said the mayor arrived to see the damage and in the morning a fire investigator for the insurance company will arrive and it is not safe to stay. I couldn't leave everything out for burglars to take so I took one couch and went to sleep outside until we found a way to lock it. My parents went to sleep at my sister's apartment. I remember being so tense that when a mosquito bit me I felt him penetrate the skin and grabbed him by the wings. things you only feel while tense.
In the morning the fire investigator arrived and we went upstairs to examine the damage. I remember he asked me over and over if I smoked in the room or if I set the house on fire on purpose. that was very disturbing, who would do such a thing on purpose? this is crazy

My study room after the fire

Eventually we found the guilty. we cynically called it "the electric company". one electric socket was very close to the bin, it heat it up until it ignited and set fire to the whole room (and damaged the whole floor).
while we discovered the fire it was already too late because plastic was already burning and it has a lot of poisonous gases and temperatures over 600 degrees Celsius. I remember the burning wind on my face when I tried to extinguish it. the fire investigator explained that the fire leaves a trace of a cone where the heart of it usually is.in the picture you can see it on the wall, a brighter mark. the room was a mess. apparently the UPS burst into flames also and the equipment was scattered all over the room. the investigator found some signs on the wall with what once was an electric outlet and decided this was it.
strangely my paper recycling bin was unharmed, just a bit toasted so I through in the recycling center.
A friend of mine that works as a fire fighter said that this is everyday for them. at least once a week a home disappears from electric surges. I've lost a lot in the fire but luckily no one was harmed.
these kind of fires are very hard to anticipate so I recommend the following:
1. Keep a backup of all your personal stuff at someone else's place
2. use internet backup for the stuff you can (some movies and documents were in YouTube and Google)
3. don't use a trashcan, use a hanging bag and keep it empty. trashcans are the most flammable thing you have at home.
4. be insured. sometimes it's not cheap but if we weren't covered we would be in the street.

מדוע בכלל גיבוי?

באוקטובר 2008 היו בדיוק שרבים של סוף הקיץ, היה חם מאד, יבש יחסית והרוחות היו חזקות. עבדתי באותו זמן כמודליסט תלת מימד פרילנס בחברת תכנון גדולה, אחרי התואר הראשון התחלתי להסתדר בעצמי כלכלית אז חשבתי כבר לעבור דירה מההורים. היתה לי יחידת דיור שהיתה מלאה בכל הציורים שציירתי, מודלים שבניתי, גיבויי בניה של האנימציות והפרויקטים שנערמו, דברים שעוד יצרתי עוד לפני שהתגייסתי.
אני זוכר שישנתי צהריים, לא זוכר אם עבדתי כל הלילה שוב על פרויקט בעבודה אבל אני זוכר שקמתי מאד עייף כשאבא התקשר אלי, הוא היה למטה ובדיוק חזר מהסופרמרקט והיה לו קשה להרים את הקניות לבית. אני זוכר שהתרגזתי במיטה מזה שזה קצת מעליב שכל פעם שמשהו צריך להיעשות מתקשרים אלי. סבא שלי כבר היה אז בן יותר מ-80 והוא היה מסתדר עם הקניות בעצמו בלי לבקש עזרה. ירדתי למטה ואבא חיכה עם האוטו שאאסוף את הקניות. אספתי את הקניות מהאוטו והבאתי למטבח מספר פעמים עד שלא נשארו עוד ואז התחלתי לסדר את הקניות בארונות.
לפתע החשמל הפסיק, תופעה די נפוצה, כבר התרגלנו לזה שזה קורה.
הלכתי לבדוק את מפסק זרם הפחת כדי לראות אם זה מקומי או שכל השכונה בחושך ופתאום אני רואה בזווית העין שבקומה למעלה עדיין יש אור. אני זוכר שאמרתי לאבא שלי שיש שם עדיין אור, השתהיתי רגע ואמרתי לו שזה לא נראה לי טוב. רצתי לבדוק מה קורה למעלה כי האור היה מרצד ואדום, לא התאורה שהכרתי של הבית. ראיתי שבסוף המזדרון למעלה בחדרי מתחוללת שריפה ענקית. כל החדר בשקט בשקט בער ולא הרגשנו את זה בכלל אפילו שהיינו סה"כ 2 מטרים מתחתיו. רצתי להביא איזה דלי עם מים ולוודא שהכלבות לא יכנסו לסביבה (הן היו למטה באותן רגעים) ואבא ישר יצא לחצר האחורית והתיז עם צינור מים אל תוך החלון. צעקנו לשכנים שיקראו לכיבוי אש כי כל הבית חשוך ולא מצאנו את הטלפונים בבלגאן. אני זוכר שהשכנה שאלה מה הטלפון של כיבוי אש... השכן רץ אלינו עם שלושה מטפי כיבוי אש. לקחתי מגבת רטובה וכיסיתי את הפנים, רצתי עם המטפים אל החדר ורוקנתי את המטפים בשכיבה אל תוך הלהבות שמתחת לשולחן שלי, לאן שחשבתי שהוא הלב של השריפה. המטפים כלל לא הזיזו לשריפה.
כיבוי אש הגיעו תוך כרבע שעה, אחד מהם שמר על הכלבות בזמן שאחר התלווה אלי, עלינו למעלה והוא לקח שאיפה מהעשן לפני שנכנס הצוות עם צינור כיבוי. שפריץ אחד והכל נגמר.
כשכיבוי אש הגיעו עניינים הרגישו יותר בשליטה אז ירדתי לבדוק מה המצב של הכלבות, מצאתי אחת מפוחדת עם כבאי למטה אבל את השניה, של אחותי, לא מצאתי. נבהלתי מאד וחשבתי כבר שהיא עלתה למעלה והפכה לשישליק אבל אחד הכבאים אמר לי שהיא ברחה לו החוצה (רק אחרי שחירבנה על הדשא). אמרתי להורים שאני הולך לחפש אותה יחד עם הכלבה השניה ובסופו של דבר מצאתי אותה, היא ברחה לביתהּ של אחותי והשכנה שלה מצאה אותה והכניסה אותה הביתה.
כשחזרתי הביתה הכל כבר היה שקט. ההורים מסרו שראש העיר קפץ לבדוק את הנזק ובבוקר יגיע חוקר שריפות עבור חברת הביטוח ושמסוכן להישאר בבית. לא יכולתי להשאיר הכל פתוח ופרוץ כי יש מלא גנבים באיזור אז לקחתי את אחת הספות שלא נפגעה וישנתי במרפסת מחוץ לבית עד שנמצא דרך לסגור את הדברים. ההורים הלכו לישון אצל אחותי שהיתה בחופשה מחוץ לארץ. אני זוכר שהייתי כל כך מתוח שכשעקץ אותי יתוש הרגשתי איך הוא חודר את העור ותפסתי אותו מהכנפיים, דברים שמרגישים רק ברמות מתח מסוימות.
בבוקר הגיע חוקר שריפות ועלינו למעלה לבדוק מה הנזק. אני זוכר שהוא שאל אותי לא פעם אם עישנתי בחדר או אם הצתתי בכוונה את הבית. זה היה מאד מטריד כי איזה מין סיבה יש לבנאדם לעשות דבר כזה מחריד ועוד בכוונה? 
חדר העבודה שלי אחרי השריפה
לבסוף מצאנו את האשם, בציניות קראנו לזה "חברת החשמל". עומס על שקע שהיה קרוב מאד לפח זבל חימם אותו עד שכנראה אחד הניירות שהיו בפח נתפס והדליק את כל השאר. בזמן שאנחנו גילינו את השריפה היה כבר מאוחר מדי כי הפלסטיק כבר עלה באש ואלו רעלים חזקים וטמפרטורות של מעל 600 מעלות (שאת הרוח השורפת שלהם הרגשתי על הפנים לילה קודם). חוקר השריפות בדק ומצא את מפצל החשמל ואת השאריות של פח הזבל בדיוק בתוך קונוס בעירה, מעין ציור שמשאירה השריפה מהאיזור בו היא מתחילה. הכל בחדר היה בלגאן, כנראה שה- UPS שהיה מחובר למחשב שלי התפרק לגמרי מהחום ועלה באש בעצמו, לא נשאר הרבה מהציוד שהיה בחדר אבל חוקר השריפות הצליח לפענח את מקור השריפה בתוך הקיר שהיה צמוד לפח זבל. 
תופעה מוזרה היא שפח המיחזור נייר שהיה כמעט מלא, נשאר רק מפוחם אבל כל הנייר בפנים לא נדלק. זרקתי אותו למיחזור.
חבר שאותה תקופה עבד בכיבוי אש אמר לי שפעם בשבוע בית באיזור פשוט נעלם בדיוק מאותן הסיבות.
איבדתי לא מעט מהשריפה אך במזל אין נפגעים בנפש. מאד קשה לצפות שריפות שכאלה אז אני ממליץ:

1. לשמור גיבוי של כל התכנים בבית של מישהו אחר למשל קרוב משפחה
2. לעשות גיבוי באינטרנט אם אפשר של דברים (חלק מהדברים שעשיתי נשמרו ביוטיוב וגוגל)
3. לא להשתמש בפח זבל אלא לשים שקית בדרך החוצה ולדאוג שהיא תהיה ריקה. פחי זבל הם הדבר הדליק ביותר בבית ואם הם ידלקו אלו צרות צרורות.
4. לדאוג לביטוח מבנה ותכולה. נכון, זה מאד חלקי ועדיין אחרי שריפה יצאנו בהוצאות אדירות אבל בלי ביטוח היינו במצב הרבה יותר גרוע.

יום שני, 7 במרץ 2011

Maxwell MXI to PNG automation script

I've been experimenting with the console of Maxwell once and found this script to automate generation of 8 bit PNG's, it's not the best script ever but perhaps it could help someone that wants an automated
// Script start: 

// variable definitions- Zstart is the first frame, Zstop is the last frame
var Zstart = 0 ;
var Zstop = 2500 ;

//
var Znum = "000";
// Znum is a filename organizer helper 
var zi = Zstart ;
for (zi=Zstart ; zi < Zstop+1 ; zi++ )
{
if (zi < 10) {Znum = "000"};
if (zi > 9 && zi < 100) {Znum = "00"};
if (zi > 99 && zi < 1000) {Znum = "0"};
if (zi > 999 ) {Znum = ""};
var Zok = "basefilename" +Znum + zi;
var ZokFile = (Zok + ".mxi");
var ZokOut = (Zok + ".png");
Maxwell.openMxi("C:\INPUTMXIPATH\" + ZokFile );
Maxwell.saveImage("C:\OUTPUTMXIPATH\"+ ZokOut , 8);
};

// Script End
BOLD items are the ones you should edit prior to execution.

note: If you desire a Jpeg output, Please replace the ".png" with ".jpg"
comments are most welcome !Zok.

יום ראשון, 6 במרץ 2011

Keylogger for a special project using microsoft powershell

In one project we have to take input of 4 sattelite dishes and decide if the signal is lost. the outcome must be some kind of graph that could show when, where and what device has lost connection, this will help us to learn when a signal was lost and perhaps also in what conditions.
first thing we've done is open a USB keyboard we had and get it's USB controller.

we have 4 input devices so we've decided to use the keyboard numbers 1-4 , each signal will be connected to a certain keyboard input and then we could log it's status once each 100ms.

after searching over the net finding nothing but spam, Mr. Braitmaiere, A family member that has a large mind, has developed this code for us to use in Microsoft PowerShell:



/// Start Code:
$signature = @'
[DllImport("user32.dll", CharSet=CharSet.Auto, ExactSpelling=true)]
public static extern short GetKeyState(int virtualKeyCode);
'@
$getKeyState = Add-Type –memberDefinition $signature -name “Win32GetKeyState” -namespace Win32Functions –passThru
$charCheck = @([char]'1', [char]'2', [char]'3', [char]'4')
while ($true)
{
Start-Sleep -Milliseconds 100
$logged = ""
foreach ($char in $charCheck)
{
$vkey = [int]$char
$result = $getKeyState::GetKeyState($vkey)
$result = 0x8000 -band $result
if ($result -ne 0)
{
$logged += " 1 "
}
else
{
$logged += " 0 "
}
}
$now = Get-Date;
$logLine = "signals $logged @ " + $now.ToUniversalTime().ToString("dd/MM/yyyy HH:mm:ss:fff")
$fileName = $now.ToUniversalTime().ToString("yyyy-MM-dd") + ".log"
Out-File -FilePath $fileName -Append -InputObject "$logLine"
}
/// end code

יום ראשון, 5 בדצמבר 2010

פירות של פרלי

תקציר עבור פרלי שנורא רצתה לשמור את פרגמנטים אודות תמורות הפירות שמצאנו בגב קטלוג בולים:
ענבים: תורמים לבריאות כלי הדם והלב ולזרימת הדם למוח. עשירים בצבענים בולמי חמצון (פוליפנולים), במיוחד לבנים ואדומים (רזברטול ביין האדום), ויטמינים B1,B6,C, מנגן ואשלגן.
תפוז: תורם לעמידות חיסונית ולבריאות כלי הדם והלב. עשיר בצבענים בולמי חמצון (קרוטנואידים ופוליפלנולים), סיבים תזונתיים, ויטמינים A, B1, חומצה פולית, C, אשלגן וסידן.
לימון: תורם לעמידות חיסונית ולבריאות כלי הדם והלב. עשיר בצבענים בולמי חמצון (קרטנואידים ופוליפנולים), ויטמין C ואשלגן.
אבוקדו: תורם לבריאות כלי הדם, הלב והעיניים. עשיר בצבענים בולמי חמצון (קרוטנואידים - לוטאין), שומנים ידידותיים, בולמי ספיגת כולסטרול, ויטמינים B3, B6, חומצה פולית, C, E,K אשלגן, נחושת ומגנזיום.
רימון: תורם לבריאות כלי הדם, הלב והעור. עשיר בצבענים בולמי חמצון (פוליפנולים) אדומים, ויטמינים B1, B2, B6, C, אשלגן ונחושת.
מקווה שהמידע ישמש אתכם נאמנה, כל הכתוב כאן בגדר המלצה בלבד ואינו תחליף לאינציקלופדיה.

יום שישי, 3 בספטמבר 2010

סולם הצרכים של מסלו

(מתוך רישומים שנמצאו של סיכומי שיעור מהבית השרוף)
סולם הצרכים של מסלו:
  • צרכים פיסיולוגיים מים, אוכל, שינה, מין, חמצן, שמירה על טמפרטורת גוף
  • הצורך בביטחון כלכלי, הגנה אישית, שקט, יציבות
  • הצורך באהבה ושייכות יחסים עם אנשים אחרים, חברים, רומנטיקה, ילדים, שייכות קהילתית
  • הצורך בהערכה בטחון עצמי, הישגיות, עצמאות וחירות, מעמד חברתי, תארים, הכרה, פרסום, כח
  • הצורך במימוש עצמי ביטוי עצמי, עושר פנימי, יצירתיות, מימוש מלא של יכולות, אינו מגיע לידי איזון או סיפוק מלא.



מסגור (reframing)

(מתוך רישומים שנמצאו של סיכומי שיעור מהבית השרוף)
מסגור
תיאור מצב קיים מנקודת מבט חדשה. התיאור גורם לאנשים לתפוס את הסיטואציה בצורה שונה, למרות שבפועל לא חל בה כל שינוי.
  • בבית קפה היושבים משלמים יותר: "מחירי ה-TAKE AWAY נמוכים יותר בשל העובדה שהלקוחות אינם יושבים במקום"
  • התשלום בכרטיס אשראי גבוה יותר מאשר התשלום במזומן: "המחיר למשלמים במזומן נמוך יותר בשל 'הנחת מזומן' ".

כתיבת תסריט - נקודות להתייחסות

(מתוך רישומים שנמצאו של סיכומי שיעור מהבית השרוף)
סיכום מתוך שיעור בכתיבת תסריטים לפרסומות טלוויזיה
  • מבעיה לפתרון סרט פרסומת מתחיל בתיאור מצב קיים, בעיה, התלבטות, משאלה, חוסר סיפוק, רצון להתקדם ומקדם לקראת פתרון, לסגירה מוחלטת, ללא היסוסים.
  • לדעת הכל וודאו שאתם יודעים הכל על המוצר, הצרכן ולאן אנחנו מעוניינים להגיע.
  • התמקדות ברעיון אחד מציאת רעיון מכירתי החזק והפרובוקטיבי/מרגש ביותר ולהדגיש אותו.
  • רלוונטיות לבדוק שהמסר רלוונטי ומשמעותי עבור הצופה, פונה אל הצורך שלו ומדבר בשפה שלו ובמונחים מעולם התוכן שלו.
  • לכבד כבדו את הרגישות של הצופה. אל תלעגו לו, אל תעליבו אותו ואת האינטיליגנציה שלו.
  • לכידת קשב השניות הראשונות הן קריטיות כדי לתפוס את הצופה, אבל אל תהממו אותו בכל מחיר. בהקדם האפשרי הכניסו אותו לעניין ושמרו על תשומת ליבו עד לסיום תהליך השכנוע והמכירה.
  • להיות בבריף סרט פרסומת טוב קודם כל נמצא בגבולות הבריף ונותן מענה לאסטרטגיה ולמטרה הפרסומית והשיווקית.
  • למקסם את המדיום לחסוך במילים, לנצל את היתרונות שמאפשרת המדיה באופן וויזואלי. חשבו על הויז'ואלים שיתמכו במסר ותארו אותם דרך מילים לפני שאתם מחפשים בבנק תמונות.
  • שמירה על פשטות אין הרבה זמן, אל תעמיסו על פרסומת יותר מדי סצינות או תנועה, מצד שני תנועת מצלמה גורמת לעניין. פורמט של דובר מצריך פחות סצינות. פורמט VOICE OVER מצריך יותר.
  • לגעת בצופה אנשים מפתחים רגש למה שהם מזדהים איתו. תסריט טוב צריך להיות מתוך החיים. עדיף למצוא הקשרים חדשים בחיים קיימים ולא הקשרים ישנים במציאות שאינה קיימת.
  • לדבר כמו בחיים לכתוב את המלל בטבעיות, בדיוק בדרך שבה הייתם מדברים עם הצופה פנים אל פנים, אבל אל תסטו מהטון של הפרסומת ואישיות המוצר.
  • לשדר אמינות גם כשמקצינים תכונה של המוצר או את ההשפעה של השימוש בו, שהצופה יגיד "אני יודע שזו פרסומת אבל אני מאמין להם".
  • לגלות רגישות אף אחד לא רוצה לשמוע ש-"עד עכשיו היית פרייר, עכשיו קח את המוצר שלנו וחייך ישתנו".
  • לשנן את המסר הצופה לא נמצא בסוד העניינים והוא נחשף לרעיון המכירתי בפעם הראשונה. דאגו לחזור על מסר, אפילו בשינוי גירסה קל.
  • להדגיש את שם המותג פרסומות רבות אינן אפקטיביות מפני ששם המותג לא הוטמע בהן בעוצמה. כדי להגיע לצופה ולהניע אותו לפעולה יש לחזור עליו שוב ושוב... ושוב.
  • להודיע על החדש צופים מתעניינים בדברים חדשים. אם המוצר הוא חדש או יש לו חידוש כלשהו תנו לפרסומת אופי הצהרתי.
  • לעמוד בזמנים וודאו שהסרט עומד בזמנים, אבל אל תזרזו את הקצב. קצב מהיר מדי לשחקן או לקריין יפגום בפנייה הדרמטית וישאיר גם את הצופה מאחור. רעיון טוב יהיה אפקטיבי לא פחות גם בפורמט קצר של 10 או 15 שניות.
  • פחות זה יותר בדקו האם כל מילה, דמות וסצינה חיונית ותומכת במסר. נסו לצמצם ולראות האם פוחתת עוצמת הפנייה.
  • לא להתעקש לא הולך? לא נורא. עזבו את זה ולכו לעשות קשה. חזרו ונסו כיוון אחר.
  • עוד כיוונים אהבתם את מה שהגעתם אליו? יופי ! עכשיו לכו למקום אחר לגמרי, אתם חייבים להציע כמה תסריטים חזקים לאותו הבריף.
  • בדקו עצמכם בסיום כתיבת התסריט היכנסו לנעליו של הצופה וקראו את התסריט כאילו זו הפעם הראשונה. נסו למצוא חורים בתסריט, חוסר הבנה וחוסר רציפות.
  • שחקו אותה אל תתביישו לקרוא את התסריט בקול ולשחק את הדמויות בפני אחרים. זה מכניס אותם לאווירה ומקל עלינו להמחיש מה הכוונה ומה התחולל בראשנו.
  • הכוכב הוא המוצר ולא הפרסומת עצמה פרסומת מצחיק וזכירה ומוצר נשכח הוא טרגדיה למפרסם.
  • גימיק הוא אמצעי ולא מטרה הוא צריך להוביל אל המסר ולא להיות המסר. "הפעם היחידה שהייתי מראה איש עומד על הראש זה כשהייתי מפרסם כיסים עם רוכסן".
  • לא לחקות פרסום חדשני ומקורי יוצר בידול ומחזק את נכסי המותג. אבל כן אפשר לעשות TAKE OFF על אירוע מסוים, סרט מפורסם או אפילו סרטון פרסומת בתנאי שההקשר ברור והרווח למותג מיידי.
  • כתבו וציירו סטורי בורד להמחיש לעצמכם ולאחרים את מהלך הפרסומת בשילוב קול ותמונה. הסטורי בורד הוא רק סקיצה וגם אם הוא מרשים מבחינה חזותית הוא לא יפצה על רעיון מכירתי חלש.

old graphics from updating a low-grade commercial

A version for computer freaks
A version for succer freaks
A version for calculation freaks

תולדות העיצוב הגרפי - קומיקס (2004)

מבוא 
בזמן בו הטכנולוגיה מתפתחת מהר יותר מהיכולת האנושית לנתח את המידע בו זמנית, להגיב עליו ולנסות להמשיך לפתח הלאה, קם מר. מרשל מקלוהן ופתח תיבת פנדורה שעד אותו רגע עוד לא שמו דגש על קיומה כלל. 

התפתחות עולם הקומיקס רגע לפני כניסת המאה הקודמת והתפתחותו שינו את תרבות הקריאה ברחבי העולם. הקומיקס יצר פריצת דרך בתרגום רעיונות בצורה שלא הייתה קיימת בשום אומנות פלסטית או בספרות, וגישר על פערים חברתיים בין אלו שהקריאה הייתה רחוקה מבינתם ובין אלו שזועזעו על ידי הדימויים הקשים שתוארו. 

בניתוח המאמר הבא הובאו לידי ביטוי אופנים רבים בהם הקומיקס נגע ברגשות הציבור, בשימוש הנרחב שנעשה בו ומול התפתחויות טכנולוגיות שהולידו בין השאר את הטלוויזיה. השתדלנו לתמצת כמה שאפשר נושאים מאד נרחבים שנוגעים במרחב שבין עולם הקומיקס והמדיה החדשה והמַנוֹעִים הפוליטיים השקטִים שבוחשים את הקערה ויוצרים בה מניפולציות על עולם הולך וקטֵן. 

כללי דרך MAD לטלוויזיה
מרשל מקלוהן 1911-1980 נולד באדמונטון, קנדה. יש שרואים בו מהוגי הדעות המבריקים והמשפיעים ביותר במאה ה-20, החלוץ והמייסד של בחינה מחדש של תחום העיון בתקשורת. מקלוהן החל את דרכו האקדמית כפרופסור לספרות אנגלית, אולם עד מהרה נמשך יותר ויותר לטכנולוגיה, לתקשורת להמונים ולתרבות פופולארית. הוא שייך לקבוצה קטנה של אנשי חזון והוגים רדיקליים המנסים לעמוד על טיב המצבים המשתנים בקיום המודרני, כאשר תתועד צמיחת המיתולוגיות הפוסט-איינשטייניות. 

מקלוהן טוען שהחברה עוצבה תמיד יותר על ידי המדיה בה היא מתקשרת מאשר תוכן המידע המועבר על ידי אותה מדיה. הוא מבדיל בין תקשורת מודפסת לאלקטרונית בטענה כי תקשורת מודפסת מודדת את פירוק המידע לדמיון, דבר שהוא מגדיר כהתמחות והתנתקות, "השתתפות נמוכה", לעומת תקשורת אלקטרונית אותה הוא מגדיר כמאחדת ובעלת "השתתפות גבוהה". בזמן שהעולם מתקדם אל העידן האלקטרוני, יש לבחון מחדש לאילו תגובות פסיכולוגיות יש לצפות מהצופה כאשר הוא אמצעי בידיים לא מודעות להשלכותיו. 

במאמרו דרך MAD לטלוויזיה מקלוהן בוחן כיצד אותן תכונות של חיתוכי עץ והדפס חוזרות ומופיעות בטלוויזיה. הדפס וחיתוכי העץ שקדמו לקומיקס מספקים לרב גישה של מעט מאד מידע חזותי, בעלת מעורבות מישושית רבה. אותו המיקוד הקיים בהם השתרש אל תוך הקומיקס במאה העשרים, ואותו המיקוד שנוצר בקומיקס השתרש בתמונה הטלוויזיונית המשודרת אל הצופה הביתי. כמות האינפורמציה המועברת בטלוויזיה היא עצומה, והצופה נדרש לפענח וליצור תמונה מוחשית מתוך כמות ענקית של אייקונים. מכאן, כשפונים כדי להבין את המדיום הטלוויזיוני ניתן לספק גישה מועילה להבנת התמונה דרך הקומיקס וההדפס. הקומיקס מספק מעט מאוד מידע על מצב מסוים ולכן יוצר השתתפות עם הקורא, וגורם לו להשלמת הפרטים מהרמזים שמסופקים לו. אותו מצב נוצר לנו במפגש עם הטלוויזיה, שיש בה רמה נמוכה של נתונים על עצמים, והדבר גורם לרמת השתתפות גבוהה של הצופה. מקלוהן בעצם הוא חלוץ בנושא היותו הראשון ששואל את השאלה כיצד הטלוויזיה נצחה את הקומיקס. 

ספרי הקומיקס שהופיעו ב1935 משכו את הצעירים, וגרמו להרמת גבה אצל המבוגרים. הם ראו את הקומיקס כמדיום מבולגן ואלים, וקישרו אותו לעולם הפשע, או שהפשע השתלט על העולם כשהקומיקס הציף אותו. 

מקלוהן מזכיר את העלייה במכירות העיתונים של סאנדיי וורלד. המכירות עלו פלאים עם פתיחת המדור "הסמטה של הוגן", בה הופיע לראשונה "הילד הצהוב" של ריצ'רד פ. אאוטקולט. משנת 1898 העיתונים החלו להפיץ עוד ועוד מוספי קומיקס כחלק מקמפיין שיווקי של העיתון מצד אחד ודרך להביע דימוי אנושי שניתן להשתתף עמו, ובכך התקיימה סינרגיה בין העיתון לקומיקס. 

בזמן שהקומיקס והעיתונות שילבו כוחותיהם התגלה כי הטלוויזיה נהייתה לתחרות של ממש, ולא כאמצעי נוסף עמו ניתן להשתלב. עולם הפרסומות בטלוויזיה של אותה תקופה משתמשת לרב בדימויים מטושטשים יותר, פיסוליים ומישושיים המועברים דרך תמונה נעה המאבדת הרבה מהאיכויות שהיו קיימות אותה תקופה במדיה המודפסת ובקומיקס. עד היום איכות התמונה המשודרת בטלוויזיה עדיין מחולקת למספר מצומצם של שורות וטורים בפסיפס שמצמצם את התמונה לתוך רשת של אדום ירוק וכחול, איכות זו גרמה לכוח הפרסום לעבור לפורמט של קומיקס. אותה אינפורמציה, שממתגת את אמריקה למשל, הרבה יותר מעניינת ומושכת בתצורת הקומיקס מאשר בתצורה של פרסומת, ובכך כוחו של הקומיקס. 

אותה פגיעה בעולם התוכן של הפרסומות היא זו שהעלתה לגדולה את מגזין MAD. המגזין הציע גיחוך על אמצעי התקשורת שהציעה הטכנולוגיה המתקדמת, הטיל ביקורת על הפרסומות והאינפורמציה שהועברה דרך הטלוויזיה. 

מקלוהן מעלה לדיון האם מי יותר חשוב – התוכן או המדיה הנושאת אותו. הוא טוען שלא ניתן להעביר את המסר ישירות לאנשים, אלא רק בדרך עקיפה. סאטירה לדוגמה מציגה לצופים את האבסורד בחייהם, אך הם לא מתייחסים לביקורת זו כביקורת של החיים שלהם עצמם, אלא מפרשים אותה בטעות כהומור. האינפורמציה עצמה מגיעה לצופה דרך התת-מודע, בפעם הבאה שהצופה ימצא עצמו בסיטואציה דומה לגיבור אותו המסר שהוא חווה, הוא יחווה בשנית את תוכן המסר שהוא צפה בו באותה המדיה רק הפעם דרך עיניו, בשנית. 

לטלוויזיה יש ערך מוסף בהענקת ההשתתפות של הצופה ויצרה מעורבות שבטית של המשפחה מול הטלוויזיה. עם הופעתה, נוצרה מעורבות של הכלל באופן עמוק יותר מאי פעם. מעורבות זו עודדה את האנשים להתייחס לעצמם ברצינות רבה יותר ממקודם. הקהל החדש הבין שהנושאים הלקוחים מחיי היום יום מצחיקים הרבה יותר מאותה ספרות בדויה. 

דיון דרך MAD לטלוויזיה
ליל אבנר הייתה יצירתו של אל קאפ (1909-1979), אל נולד כאלפרד ג'רלד קפלין, בגיל 9 איבד את רגלו השמאלית ובעידוד אביו פיתח את כישרונות הקריקטורה הטמועים בו. כשכיר הציג לעולם את "קולונל גילפדר" ואת "ג'ו פאלוקה", לאחר מכן מצא עצמו עצמאי וברא את "ליל אבנר", שהופץ דרך 8 עיתונים ובמהרה הפך ללהיט מחוף לחוף ברחבי ארצות הברית. תוך 3 שנים מיום הפצתו הראשונה הפך למדור קבוע ב-253 עיתונים והגיע למחזור של 60,000,000 עותקים. ליל אבנר נחשב מיתוס, קאפ יצר פרודיה שבמרכזה הדמות הראשית: ליל אבנר, מפשוטי העם, ללא ידיעת קרוא וכתוב שעוסק במשרה חלקית שבה תפקידו בוחן מזרונים, את ליל רודפת דייזי מיי, ובכל פרק מתקרבים הם אט אט לחתונה. 

אל קאפ מתאר את דרך נוסחת בניית הסדרה כ-"אני פשוט מערב את הדמויות שלי בתוצאות טיפשותם ואז לוקח מהם את השכל, כדי שהם לא יוכלו לעשות שום דבר". אל קאפ דחק את המתח עד החתונה כ- 18 שנה עד שליל אבנר ודייזי מיי לבסוף התחתנו ב- 1952, אירוע דמיוני לחלוטין שתפס את תשומת לב הציבור הרחב והופיע בכריכת המגזין LIFE. אל קאפ יצר דמויות בעיר של שלומיאלים המשמשת מראה לעולם המודרני ומצב האנושי. 

אל קאפ העלה הרבה ספקות בנוגע להתמודדות עם הופעת הטלוויזיה והאמין כי הציבור איבד את הכושר לצחוק מעצמו. מקלוהן טוען כי הטלוויזיה יצרה מעורבות של כולם עם כולם באופן מעמיק יותר ובכך אל קאפ נדרש למקד את ליל אבנר כדי להתמודד עם ההתפתחות שהוא הגדיר: "עכשיו אמריקה השתנתה. אולי ההומוריסט חש בשינוי יותר מאחרים. עכשיו יש באמריקה דברים שאי-אפשר לצחוק על חשבונם". 

קצב התפתחות הטכנולוגיה האיץ את הקהל לנושאים השאובים יותר ויותר מחיי היומיום, הקהל הגיב יותר ויותר לאירועים עכשוויים מאשר לאירועים שהתחוללו בערים פנטזיות כמו שתוארו בעלילותיו של ליל אבנר. מקלוהן מסביר כי מאחר שהטלוויזיה גורמת לנו למעורבות עומק היא גורמת לנו לקחת את עצמנו במידה רצינית יותר, ומתגלות מחדש כל יום התייחסויות חדשות לאיך הקהל מעדיף לקבל את המידע, את ההומור והסאטירה. הוא טוען שהתפתחות זו גרמה לאל קאפ להתמתן ובסופו של דבר להשיא את ליל אבנר כדי לסיים את התחרות ולפרוש ממנה בשיא. 

במאמרו "דרך MAD לטלוויזיה" מדבר מרשל מקלוהן על תהליך איקוניזציה ואקסטנציה של המציאות הריאליסטית המועברת אל הקומיקס. התהליך מתרחש במספר רבדים, בין אם ברמה הויזואלית, ברמה העלילתית או ברמה הקונספטואלית. הביטוי ברמה הויזואלית דורש מהקורא לדעת לקרוא אייקונים כגון בועה כסמל לדיבור, ענן למחשבה ואליפסה קוצנית כ-"בום". ברמה העלילתית נדרש הקורא להשלים חלקים מהעלילה, לדוגמא: צלליתו של אדם המחזיק בגרזן במקום להראות רצח במבט ישיר. וברמה קונספטואלית הקומיקס דיבר על המציאות של הקוראים בין אם זה קומיקס פוליטי, קומיקס של גיבורים (אשר מייצגים את הטוב או מדינה כלשהי) או קומיקס של דמויות השונות ברמתן הסוציאלית והאנושית לקורא, כגון "הילד הצהוב". 

מכירות העיתונים של סאנדיי וורלד עלו פלאים עם פתיחת המדור "הסמטה של הוגן", בה הופיע לראשונה "הילד הצהוב" של ריצ'רד פ. אאוטקולט. משנת 1898 העיתונים החלו להפיץ עוד ועוד מוספי קומיקס כחלק מקמפיין שיווקי של העיתון מצד אחד ודרך להביע דימוי אנושי שניתן להשתתף עמו, לכן התקיימה סינרגיה בין העיתון לקומיקס. "הילד הצהוב", מעבר להצלחה הרבה לה נחל הוא הווה את הקומיקס בחיתוליו. 

ה"ילד הצהוב" עצמו היה תקדים לקומיקס כפי שאנו מכירים אותו כיום, לא היו באותו זמן בלוני טקסט או ענני מחשבה כפי שאנחנו מכירים אותם כיום. הטקסט עצמו מוקם באזורים של שקט צבעוני וצורני והווה חלק מהקומפוזיציה עצמה. גם השפה של הילד הצהוב היוותה חלק מהפניה אל העם הפשוט יותר, הספרותי פחות והכתיבה היא באנגלית עילגת ובחוסר התחשבות בתחביר נכון. הילד הצהוב מציג את פשוט העם, הילד הצעיר שעוד לא מכיר את רזי העולם, אך באור מאד מחוכם, הומור עוקצני כלפי האליטות החברתיות וקריאה מתונה להתפתחות חינוכית לא אך ורק בקרב עשירי הארץ, אלא להגיע אל העם, אלו שעובדים ומפעילים באמת את המדינה, דרך ילדיהם. 

בו בזמן כשהטלוויזיה הביסה את הקומיקס נראה שקם קומיקס שהלך והביס את הטלוויזיה חזרה, MAD בחן את הפרסומות המשודרות בטלוויזיה ואת צורת ההגשה ותקף אותה מתחת לחגורה, במדיום של קומיקס, לעיתים הבדיחות שהופיעו ב-MAD היו יותר זכירות מאשר המקור הטלוויזיוני שלהן. אותו הזמן הטלוויזיה החלה לרכוש יותר ויותר כלים להתמודד עם צילום, קולנוע ורדיו ולהשתמש בהם כחיקוי לקומיקס. מקלוהן מתאר את הערך הסנטימנטאלי של הקורא למגזין MAD כחלק מתקשורת פוליטית-חברתית, הוא מציג אספנות בנושא ומראה כי המגזין בעצם מצביע על השתייכות כלשהי, כמו למשל ללבוש מותג מסוים או להיות חלק מלאום מסוים, כאן מקלוהן ממשיל את ההתקשרות למגזין עצמו כמחתרתית : "באותו האופן שהביטניק הרוסי שומר מכל משמר על הקלטה ישנה של אלביס פרסלי משידור לחיילים". 

ניתן לראות שהמגזין MAD בעצמו הציג סוג חדש של התקשרות בין עולם הקומיקס לעולם הטלוויזיוני, MAD מצד אחד סתר את הטלוויזיה ואת המסרים המועברים בה, ומצד שני הרבה מאד מהתוכן שבו נשען על כך שהקורא מתייחס לטלוויזיה ומבלה עמה קביעות מסוימת, זאת אומרת ש-MAD יצר סוג חדש של התקשרות עם המדיה הטלוויזיונית, בזמן שהרבה קומיקסים איבדו את קהל הקוראים למען שידורי הטלוויזיה, MAD עלה לגדולה כמעט אך ורק בגלל אותו מכשיר. עתה שיש מדיה שמוקרנת לבתים ברחבי המדינה ויש קהל עצום של אנשים שנחשפים לאותו מידע, ניתן לרתום את היצירתיות הסאטירית הגלומה בקומיקס על נושאים המועברים בעולם המדיה הטלוויזיונית, כל דבר ש"חם" בטלוויזיה הופך לנושא לגיחוך במגזין, כל הפוליטיקה והתעמולה הופכת לפרודיה מודפסת ומונצחת, כפי ש-LIFE הזין עצמו מהתפתחויות ששווה לזכור למשך הימים, כך גם MAD הפיץ את הפרודיה העדכנית על הקיום. רק ממבט אחורה על ארכיוני MAD ניתן ללמוד המון על התקופה, על חדות ובוטות עורכי המגזין כלפי המציאות הרווחת בעולם התקשורת המקביל בזמן. 

חוסר הכניעה של עולם הקומיקס לטלוויזיה מוסבר על פי מקלוהן כראשיתו של העידן האיקוני. כמו ההתפתחויות התרבותיות שקיימות בארצות הברית ואירופה, שהמעצמות הולכות ולומדות ומפרות אחת את השנייה, הקומיקס והטלוויזיה מתפתחים יד ביד, ולהב מול להב. עם זאת ההשכלה והסטטיסטיקה מראים פירות חדשים של תופעות שמתפתחות כתוצאה מעולם הדימויים של הטלוויזיה. אנשים רבים זונחים את הטקסט הכתוב וחווים ספרות בשפה ויזואלית שהוכנה מראש על ידי מפיק. דבר שמקלוהן גורס שמוביל שמאחר שהנוער חווה מעורבות עמוקה בתקשורת משודרת טלוויזיונית, הוא לא מעוניין במטרות רחוקות טווח והוא מוגבל נפשית על ידי המדיה. הוא מביא כדוגמה נוער שאינו מסוגל להביא את עצמו לקרוא ספרות מורכבת, דבר שהווה לוקסוס לדור הקודם, אך מסוגל להיות גאון מתמטי או מנתח לשוני בלי לדעת לקרוא טקסטים מורכבים. עם ההתפתחויות שנוצרו בעולם התקשורת בלט כמעט מיד הביטוי של התוצר של אותה תקשורת. שוני הדיאלקט כתוצר של חינוך חדשני דרך מסך הטלוויזיה. 

מאחר שהקומיקס עצמו היה מדיום חדשני, שהופיע רק כספרות כרוכה בשלהי 1935, הוא קסם לרב לנוער בלבד, מאחר שאלו עוד לא הוטמעו אל תוך תבניות חשיבה של לקרוא טקסטים ארוכים ומסרים בצורה הויזואלית המסוימת שהייתה נפוצה בקרב הדור הקודם. כאשר ספר הקומיקס הוצג לאדם מבוגר שלא חווה בעבר קריאה מסוג זה, הצבעוניות וחוסר ההתמצאות היה ממקד את האדם מיד בדימויי האלימות ותוהו ובוהו שתוארו בצבעוניות רבה והוא היה מכליל את הקומיקס כחינוך לפשיעה ואלימות. מצד שני היה הקומיקס כלי חדשני לתאר את הסביבה האלימה והמתועשת הקיימת אל תוך שפה חדשה של צורות ודימויים, לרב עקיפים, שסיפקו תרגומים סימולטאניים של המציאות התוססת והאגרסיבית אל תוך דו מימד עלילתי. כך שבזמן שהדור המזדקן דיבר על כך שהקומיקס הוא פראי ומטיף לאלימות הוא היה השתקפות ישירה של המציאות שהייתה פראית לא פחות. 

כשהקומיקס התחיל להופיע כסטריפ בעיתונים, הדמויות שבו הופיעו בתחילה כדמויות אנושיות רגילות. בניתוח עובדתי של זמן, בכל פעם שנולד גיבור קומיקס חדש מדובר על תקופות לחימה של המעצמות היוצרות את הקומיקס, כחלק ממסע גיוס ציבורי נרחב להעצמת הצורך של המדינה להתלכד תחת רעיון מסוים. הדמויות הפכו לגיבורי על וייצגו באופן מוסתר בדרך כלל את הסיבות עליהם מתקיים מאבק פוליטי. יש גורסים שטכניקה זו הייתה בשימוש כדי שטיפת מוחות הציבור בכדי שיהיה יותר קל לשלוט בהם, ויש שטוענים כי הטכניקה של ליצור גיבור לאומי נתנה תקווה ותמריץ לעם להיות על-אנושיים בעצמם. 

הקומיקס היה בעיני הקוראים מעין אמצעי לבריחה מן המציאות, כשבעצם הוא ייצג את המציאות בצורה עקיפה. דוגמא לכך אפשר לראות בקומיקס המיתולוגי "סופרמן", ובאופן כללי בקומיקס גיבורי העל. סופרמן בא כדמות שמסוגלת להתגבר על מטוסים, כשהמטוס היה ייצוג של גרמניה שחודרת לטריטוריה של ארה"ב. הקומיקס היה בריחה לעולם אחר עם אותה הדמות ואותם הצבעים הבסיסיים המוכרים של עולם הקומיקס, תפיסה שהתחברה היטב לעולם המיתוג ועולם העסקים. אנו עדים למיתוג של אמריקה כדמותו של סופרמן, צבעי דגל אמריקה הם הצבעים של חליפת הגיבור. 

אם נבחן את עטיפות הקומיקס, הלוגו של סופרמן הופך להיות תלת מימדי, ויוצר אשליה שהוא יוצא אלינו מן החוברת, כמו סופרמן שיוצא אלינו, אשליה של כוח עצום הפורצת אלינו, הקוראים, ושוטפת את חושינו בחוויה של השתתפות עם הגיבור הלאומי. בדוגמה הבאה ניתן לראות בבירור את חוסר הכניעה של גיבורנו אפילו שכובלים אותו, כביטוי לכוח של "הטוב" שלא ניתן לכניעה על ידי "הרוע". השימוש בדימויי תלת מימדי על גבי מדיה דו ממדית הוא לא הראשון מסוגו אך רווח בקרב יצירות הקומיקס של גיבורי העל. המתח בין המעצמות הלוחמות בא לידי ביטוי בדמויות של הגיבור והרשע שייצגו את הצד ה"טוב" וה"רע", המאבק הנצחי בין האור לחושך, אותו מאבק של ביטויים שקיימים עמנו עוד מתקופה מקראית. 

שפת הקומיקס עושה גל חוזר אף בקופתנו. לדוגמא בסרט, ספיידרמן, ישנו פריים שהגיבור עומד על תורן של דגל ארה"ב בתנוחה מגוננת אך בוא זמנית ספיידרמן הוא הדגל, אמריקה הפכה שוב בימינו לגיבור. הגיבור בפוסטר מופיע כדגל התלוי על תורן, ובאותם הצבעים. הגיבור משפיע על נטיית הצופה לפטריוטיות פרו-אמריקאית ולהזדהות. 

כאן באים לביטוי גם המון מוטיבים חוזרים מה"מיתולוגיה" האמריקאית, ברקע ניתן להבחין בבירור באנימציה של בניין דמוי האמפייר סטייט בילדינג, דימוי למטרופוליס של ניו-יורק וסמל הצלחה כלכלית ושגשוג. בדמותו של איש העכביש בולט המבט שמתקבל מצד אחד כמבט של רוצח, מבט של יצור שחולש על הסביבה שלו ומסוגל לראות יותר מזווית הראיה האנושית, ומצד שני הוא גם הקבלה למשפט האמריקאי המיתולוגי : "Big Brother is watching". על ידי המסכה מוסתרים האף והפה של הדמות ומובלטים השרירים ובכך רמיזה נוספת לייעודה, למטרה שלה – לראות ולפעול, לא לדבר דיבורי סרק ולבזבז את הזמן על תהליכים בירוקרטים. 

אם ננסה למקם את ההתעוררות מחדש של הדמות הזו על מפה תקופתית של אירועים חריגים בארצות הברית ניתן לקשר אותה ישירות לנפילת בנייני התאומים ולפלישת ארצות הברית אל אפגניסטן ושחרור עיראק מהשלטון הטוטאליטארי כחלק מהמגננה של ארצות הברית כנגד התקפות טרור. 

דוגמא נוספת בתקופה הנוכחית היא הסרט "משפחת סופר על". אם נסכם את הסרט, מדובר ב-"קאמבק" של גיבורי העל. הסיפור חל בשנות ה-60 ומתאר את בעיותיה של משפחה אמריקאית ממוצעת, כשההורים הם גיבורי על בדימוס (לאחר שהעיסוק בלהיות גיבור על נאסר על פי חוק). הסרט מראה דילמות אנושיות מחיי היום יום כגון השגרה השוחקת של העבודה בתאי משרד צפופים, סערת הרגשות של נערה מתבגרת בתיכון, יחסים בין אישיים הנפגמים מכוח השקר (הסתרת העובדה שהבעל חזר לשחק בתפקיד גיבור על), אכזבות של ילד תמים ממודל חיקוי רווח וההשפעות עליו לכשיגדל. 

בנוסף לכך, מקלוהן בוחן את רמת המעורבות של המתבונן/קורא בתוכן של המדיום. קוראי הקומיקס לא היו משליכים את בעיות הגיבורים על עצמם, הם כן היו מזדהים אך לא היו מפנימים לחייהם. עם כניסת הטלוויזיה המעורבות שבין הצופים למדיום גדלה, בשנות ה-60 המשפחה הייתה נוהגת לשבת סביב הטלוויזיה לדבר על הנושאים המשודרים בה, כפי שהרדיו היה מאחד את המשפחה על יד האח כשהיו משודרים סיפורי ילדים כתסכיתים, הטלוויזיה נהייתה בעצם "מלהט שיחה" וכך גרמה למעורבות יותר עמוקה ולהשלכה על החיים האמיתיים של האנשים ובכך הציבה לקומיקס אתגר חדש להתמודד עם מציאות בה אנשים חווים תקשורת ביתית, לה הם לא נזקקים כלל לצאת לחנות העיתונים ולבחור מגזין, אלא המגזין המשודר אלקטרונית מובא על ידי "גלי האתר" הישר אל הבית, כמופע אור-קולי הישר אל התודעה. 

בספר נוסף של מרשל מקלוהן, "המדיה הוא המסר" הוא בא לפרט ולהציג במדיה מודפסת איך מתאפיינת ומתקבלת תמונה בעיני הצופה, החל מרשת השתי וערב של המסך הטלוויזיוני ועד האבסטרקטיזציה של אובייקטים כדי להמחיש לנו בצורה של דפוס איך חצאי משפטים נבלעים מצד אחד אצל הצופה כסתומים, ומצד שני משפיעים על תת המודע ומפעילים אותנו בדרכים עוקפות. 

לסיכום 
הקומיקס מראה מגמה של טשטוש בין מושגים – הקומיקס חודר לטלוויזיה, הטלוויזיה חודרת לקומיקס, האינפורמציה מוצגת בצורה יותר ויותר אבסטרקטית, חסרת גבולות. כשלון הניסיון להבדיל בין מדיה, מדיום וקונספט, כשלון ההגדרה בין אמצעי "קר" ו"חם" כל אלה הם רק דוגמה קטנה למגמה עולמית של שבירת גבולות וחוסר הגדרה. העולם סביבנו, כולו, נהייה יותר ויותר אבסטרקטי, ההגדרות החברתיות שלנו מאבדות את ההקשר המקורי שלהן, המוצא והשורשים שלנו הופכים מאבולוציה של גזע לתרבות ועתה מוגדרים כחלק מהחינוך. בעולם שבו הופכים מוצר לאקסטנציה של הגוף (מפרוטזה ועד שבב המתערב בפעילות המוחית), והגבול בין האדם למכונה מטשטש, בעולם שבו ההגדרות המיניות שלנו מתגלות כהגבלות שהונחלו על ידי מסורות שהפסיקו לדבר ממזמן על אמונה והפכו להטפות שמיועדות לשמור על קונצנזוס במקום להפריח את תשוקות האדם לפתוח את אופקיו, בעולם שבו הרוחניות הפסיכולוגיה והמדע מתערבבים, אנחנו מגלים שהמושגים מאבדים כל משמעות ובעצם כל סוג של הגדרה אינה אלא הגבלה. הגבול בין וירטואלי לממשי מיטשטש, הגבול בין אמת לשקר, אפילו הגדרת התודעה שלנו שעד כה הייתה תלויה בחושינו כבר ממזמן איבדה את התלות בהם, והורחבה בין עם ע"י סמים (לאלו שמשתמשים), מדיטציה (לאלו שעושים) או אף מוות. בעולם שכזה, ההגדרה האפשרית היחידה היא פשוט לו יהי, let it be, יהוה או אוֹהם . 

ביבליוגרפיה: 
להבין את המדיה / מרשל מקלוהן 
המדיה הוא המסר / מרשל מקלוהן 
להבין את המדיה / אנדרו הארט 
100 שנים של קומיקס – אינציקלופדיה מאוירת / מוריס הורן 
היסטורית אומנות הקומיקס / רוג'ר סבין 
ללא לוגו / נעמי קליין 

מרשל מקלוהן - סיכום קצר עבור שיעור פילוסופיה 2005

מרשל מקלוהן 1911-1980 
נולד באדמונטון, קנדה. יש שרואים בו מהוגי הדעות המבריקים והמשפיעים ביותר במאה ה-20, החלוץ והמייסד של בחינה מחדש של תחום העיון בתקשורת. מקלוהן החל את דרכו האקדמית כפרופסור לספרות אנגלית, אולם עד מהרה נמשך יותר ויותר לטכנולוגיה, לתקשורת ההמונים ולתרבות פופולרית. לרקע הספרותי שלו היה מן הסתם תפקיד חשוב בכתיבתו השנונה, שמאופיינת לא רק בניתוח מעמיק ובתובנות, אלא גם בהמצאות לשוניות כדוגמת "המדיום הוא המסר" ו-"הכפר הגלובלי". 

הוא שייך לקבוצה קטנה של אנשי חזון והוגים רדיקליים המנסים לעמוד על טיב המצבים המשתנים בקיום המודרני, כאשר תתועד צמיחת המיתולוגיות הפוסט-איינשטייניות, משנתו של מקלוהן תתפוס מקום בולט. הוא ניצב בקו החזית [ג'ורג' סטיינר] טבע את המושג "הכפר הגלובלי" [1964] ו"המדיום הוא המסר" [1967] בזמן שאיש עוד לא יכול היה לנבא את העולם תלוי-המידע של ימינו. 

בספרו "המדיה הוא המסר" [1967] טוען מקלוהן שהחברה עוצבה תמיד יותר על ידי טבע המדיה בה היא מתקשרת מאשר תוכן המידע המועבר על ידי אותה מדיה, הוא מביא דוגמה את האלפבית כצורת שליטה נרכשת על יוצרות האדם הנלמדת בצורה כמעט בלתי מודעת כאשר פירושם של מילים מביא אותנו לידי התניות מחשבתיות והתנהגותיות, שאלו גורמות לנו לפעול באופן אוטומטי עם הופעתם מחדש. הוא מבדיל בין תקשורת מודפסת לבין תקשורת אלקטרונית, בטענתו כי תקשורת מודפסת מעודדת פירוק המידע לדמיון, דבר שהוא מגדיר כהתמחות והתנתקות, "השתתפות נמוכה", לאומת תקשורת אלקטרונית, אותה הוא מגדיר כמאחדת ובעלת "השתתפות גבוהה". זאת אומרת שלימודי ההתבוננות הקיימים (בתקופתו) הפכו למיושנים, אנו לומדים קונספטיות מיושנות המבוססות על עולם המדיה המודפסת בזמן שהעולם מתקדם אל העידן האלקטרוני ויש לבחון מחדש לאילו תגובות פסיכולוגיות יש לצפות מצופה כאשר המדיום הוא אמצעי בידיים לא מודעות להשלכותיו. 

"בלבולים אינספור ורגשות עמוקים של יאוש צצים בתקופות של שינויים תרבותיים וטכנולוגיים. בעידננו, "עידן היאוש", בחלק עצום, התוצאה היא לנסות לעשות את המטלה של היום, עם הכלים והקונספטים של אתמול." 

אנדרו הארט כותב : 
מקלוהן מגדיר שחינוך הוא הגנה כנגד "נשירת מדיה", בזמן שאנו עוד לא מכירים את הכלים לעמוד את המדיה החדשה "בשפה שלה". שליטה במידע בתקופה זו של התפתחויות הולכות ומואצות של טכנולוגיה הפכה למקצוע נדרש עתה יותר מתמיד, הפכה לתעשיה שיכולה להתפס כמאיימת לעיתים על חוקי יסוד בחברה דמוקרטית. ה"יאוש ממידע" מתפשט ותרופה לא נראית באופק. תקשורת ההמונים הפכה פולשנית וכוחנית ויש דאגה רבה לגבי השלכותיה לימים. 

עבודתו של מקלוהן לעיתים נתפסת בעייתית ולעיתים מנחה אותנו שולל כתאוריה לסדר חברתי חדש. הוא מפריד לחלוטין את המדיה והמסר מהעולם המורכב ממקורות תרבותיים וסוציאליים היוצרים התקשרות ומשתנים כהרף עין. הוא מציע חינוך להבנת המדיה החדשה כחלק מ"הגנה אזרחית". יש צורך עז להגדיר מסגרת חינוכית שתעודד השכלה ותגובות למדיה החדשה, שנוכל לתפוס את טבע המידע, דבר שנזקק לכישורים רבים והבנה מעמיקה של תקשורת חזותית ושמיעתית במקביל לתחומי השפת הקריאה. 

מקלוהן לעומת זאת אינו מדבר על איך המדיה החדשה יכולה להתמודד עם הצורך בהשכלה. הוא טוען בכלליות רבה שאנו צריכים פשוט "לא להסתכל אחורה", הוא רואה את הכפר הגלובלי כחלק מהרמוניה שבטית, 'רשת בלתי נראית של חוסר תלות וחברותא', כל מה שאנו צריכים איפוא לעשות הוא אך לצפות ל-"מצב של תמורה אלוהית, של הבנה אוניברסלית ואחדות עולמית". 

רעיונותיו התקבלו לעיתים קרובות באופוריה במערב המונע פרחים של סוף שנות ה-60, המדיה ברכה אותו, בגלל שבין השאר הוא חנן את המדיה מאחריות על תוכן המידע המועבר בה ואישר את זכותו של הצופה לנטוש את מחשבתו האישית ולרתום מחשבה קולקטיבית הניתנת דרך המדיה. 

הוא חילק את המדיה לשני סוגים עיקריים : חם וקר. 
הוא התעקש על כך שצורת המדיה חשובה יותר מתוכן המידע המועבר בה, הוא קבע כי ההשפעה של המידה היא חד משמעית וחודרת לתת-מודע. הוא חילק את המדיה למדיה חמה (HOTׂ) וקרה (COOL ). 
מדיה חמה, למשל מדיה מודפסת, רדיו או קולנוע היא מדיה בהגדרה "גבוהה" ונמוכה מהשתתפות הקהל. 
מדיה קרה היא למשל טלפון, כתיבה וטלוויזיה, היא "נמוכה" בהגדרתה" וגבוהה בהשתתפות הקהל. 
הוא טוען גם שהמדיה מעצבת את העקרונות הסוציאלים שלנו, והעקרונות הסוציאלים שלנו אך ורק נתונים למרותה. הוא תקף את הדפוס כמוגבל בצורה ובביטוי, הוא קישר בין עלית הנציונאליזם והאימפריאליזם בדפוס, קבע כי קרוא וכתוב גרמו לפילוגים והתפוררות חברות, פילוגים פוליטיים והדרדרות תרבותית בעודו טוען כי המדיה החדשה תחזיר לנו את האותנטיות, האמת של התרבות הנרכשת האבודה דרך "טכנולוגיה אלקטרונית מיידית". 
משפטי המפתח שלו שוננו וצוטטו לרב אך לרב ללא מחשבה מעמיקה עליהם, כשרעיונותיו נבדקים מקרוב יותר הרבה חוסר הגיון מתקבל. דרכו הבינרית לחלק את המדיה לחם וקר מעלה המון שאלות, מדוע למשל קולנוע הוא חם בזמן שטלוויזיה היא קרה ? מה קורה כשסרט קולנוע משודר בטלוויזיה ? הוא נהיה פושר? הוא טוען שהסיבה שאנחנו משרבטים כשאנחנו מדברים בטלפון היא בגלל שאנו מתנגדים לכך שהטלפון יהיה משוא תשומת הלב שלנו, לא בגלל שבמקרה יש לנו עט וניר לצדנו, והוא הצליח לקשר בין עלית הטלפון לסגירת רחובות החלונות האדומים ועד שיטת השלטון המרכזית. 

למרות המהפכות הרבות באירופה ובעולם, הכפר הגולבלי עוד לא התממש. אמת, בהרבה מדינות גניבות גלובליות ועבדות גלובלית קיימת לנראית לעין, אולם רב ההתפתחות של התקשורת הבינלאומית הביאה אך לגדולתם של קואופרטיבי ענק דוגמת IBM, תרבויות הולכות ונעלמות דרך עולם המדיה שנכנס דרך מקלטי הטלוויזיה ושולל את הזהות והשיוך לתרבות. 

ג'ונתן מילר מעיד כי ההישג הרב ביותר של מקלוהן הוא המוניטין שלו. 

הוא טוען שמה שמקלוהן אומר הוא או לא מבוסס או פשוט לא אמת. ההיסטוריה נכשלה מלהוכיח את טענותיו ותצפיותיו, אולם הוא היה הראשון שמשך את תשומת לבנו למדיה כמשהו שכדאי לחשוב עליו. הוא ירה דמיונות בצורה שבה מאט סופרים אי פעם כתבו. ב"להבין את המדיה" מקלוהן ניסה ליצור דפוס שיתאר את המוזאיקה האלקטרונית, על ידי כתיבה מפוזרת לעיתים ושכחוזרת על צמה, אבל טון הכתיבה לא עקבי. כיום אנו נבונים יותר לנתח את המדיה בשפה מתקדמת יותר, לרב עקב שהתחלנו להגיב ולומר מה אנחנו חושבים באמת עליה. 

Recipe of fried peppers in Vinegar


First Make sure you have these simple kitchen items
Put the pepper on the pan, burning it slightly
Add salt to the composition and fry until it start to darken
When still hot, peel the peppers and remove burnt parts
Slice into strands and put in a large glass jar
Generously add Vinegar
Close the jar and put in refrigerator to cool.

(drawn using black and white pencils, 2002)
Chef and Model: Mr. Shemesh.

יום חמישי, 2 בספטמבר 2010

YouTube let me in ! pixapic puzzle door opener

I really wanted to participate in the YouTUbe partner program... but the door seems to be closed...
I thought maybe a PixAPic puzzle solved could open a door to more of YouTube, well, was fun to make but the result  is not as expected. used a Canon Poweshot SX10is with CHDK installed, frame each 3-5 seconds for the whole night, it was a 50x80 graphic puzzle that took much longer than anticipated to solve....
starring Perlita as the solver


עבדים תהיו שמח!

עבדים תהיו שמח ! עבדות עוד לא ידעה אביב שכזה, פסח 2006

יום רביעי, 1 בספטמבר 2010

הצעה מוגזמת לפרויקט גמר...


עתה כשאנו כה מודרניים ושפתרנו את כל מצוקות העולם, החזק שרד והחלש נמוג, אנחנו יכולים להסתדר גם ללא חניות נכים, ללא מעבר חציה עם רמפה לעגלת תינוק וללא מגוון עזרי הציבור לנגישות מאחר שפטרנו את המין האנושי מדאבת המוגבלויות למיניהן. תורת הגזע, כפי שזעזעה את העולם בשואת עם ישראל, היא מצב שריר וקיים. 
העולם אוטופיה של האדם הלבן, גבר בריא שגובהו 1.80, בלונדיני ושרירי בגיל 25 שאינו סובל מנכות כלשהי ושאינו נזקק לשום עזר נגישותי כלשהו. אינו סובל ממחזור או הינו אינווליד, אינו ילד חסר אונים והוא הדמות המיתולוגית של הלוחם הספרטני, יודע צדק והיחיד הראוי לשרוד. ועתה כשאין יותר מוגבלים, ילדים או קשישים אין יותר את הצורך להתחשב בנכים שאינם קיימים יותר. החזק שרד ודחפנו לשוליים את כל אלו שהתקשו לקבל את המציאות של האדם המושלם.



הצעה לפרויקט גמר בתקשורת חזותית במקום לבכות

הצעה שניה לפרויקט גמר במסגרת סמינר בו סבלתי מהמנחה העלובה ביותר האפשרית...

הצעה לפרויקט גמר בתקשורת חזותית במקום לבכות 

הצעתי לפרויקט גמר בתקשורת חזותית היא ייצוג מנגנוני הרס עצמי האנושיים, תפיסת האמת בתופעות חברתיות והצבעה על המדיה כאמצעי תיווך חרדות שווא, הונאת הציבור מטיפול בעיקר ועידוד מוסווה להרס עצמי של החברה. 

הקדמה: 
ביקרתי הבוקר בבית הכנסת, בת הרב עלתה למצוות בקהילה הקונסרבטיבית של הרצליה. 
כאדם צעיר הרגשתי בחוסר נוחות עם מה שנתפס בעיני כרחוק מהאמונה. אנשים מנשקים ספרי תנ"ך, מנשקים את טליתותיהם וסוגדים לאובייקטים כגון מזוזה, מנורה, סמלים גשמיים שכביכול אמורים לייצג את הקדושה או את האלוהים. כבר כאדם צעיר הבנתי שזהו מנגנון שליטה בציבור. הבנתי שאם ממלאים את האדם בכל רגע בחייו בהקדשה לאמונתו הוא עבד לאמונה. ניתן יהיה לעשות עליו מניפולציות כגון "פסקי הלכה" או פרשנות של ספר כביכול קדוש שניתן לפרש אותו כל פעם בצורה אחרת לחלוטין, להצדיק על פיו או לתרץ על פיו. קצת חבל לי שהיהדות, האמונה שכביכול הציגה לעולם את היציאה מסגידה לאלילים ופסלים, הפכה דרך דת לפטישיזם שנתפס אצלי כעגל הזהב.
לא ברור לי עדיין מדוע אנשים מסנוורים כל כך על ידי אמונתם עד כדי לא לתפוס שזהו ספר שנכתב על ידי אנשים כמותם. רב קהילת הקונסרבטיבים בהרצלייה מורכבת מאנשים מבוגרים. ביקשו ממני, הצעיר, לשאת את מגילת התורה, אחד האובייקטים הקדושים להם, ברחבי בית הכנסת. התיישבתי עם התורה ואחד אחרי השני אנשים נגשו ונישקו את מגילת התורה, שרים מזמורי תהילים. מצאתי את עצמי בעיצומו של טקס פגאני ובראש הטקס יושב עבדכם הנאמן, שברגע אחר היו כנראה שורפים אותי על המוקד או רוצעים את אוזני לעבדות עולם כי אינני שומר שבת.

חזרה לאמת 

  1. תפיסה והגיון הן שתיהן מקורות עליהן מושתתת כביכול אמונה [2]. אך הגיון שבדרך כלל מובא דרך עקרונות מתודולוגיים של חקירה (אם אינטלקטואלית, מוסרית, אסתטית או דתית) בא בדת סביב עקרון האמון (TRUST) [2], האמונה בדת כוללת פעולה של רצון או התחייבות כחלק מהמאמין. אם למאמין קיים ספק כלשהו באמון שהוא רוכש כלפי עקרון כלשהו בדת הוא מוצא את עצמו שובר את העיקרון עליו מושתתת אמונתו. אמונה איננה סובבת סביב עקרון הסיבתיות (שלתוצאה מסוימת קיימת סיבה מסוימת), שזוהי הנחת היסוד בכמעט כל תיאוריה מדעית. אמנם, רב האמונות המסורתיות מאפשרות ולעיתים מעודדות הצדקה רציונאלית וניתוח האמונה. 
  2. ניטש'ה כבר הטיף לנו שאם האמת מתה, אז הכול מותר, "כל אמונה, כל שיקול כי משהו הוא אמת, הוא בהחלט שלילה, מאחר שאין עולם אמיתי" [1] האלטרנטיבה לאותה אמת, על פי ניטש'ה, היא תוצר של כוח ותשוקה [1]. יותר מכך, "אמת" יכולה לבוא לידי ביטוי כאינטרפרטציה של רגשות:
    "צפה בילדים הבוכים והצורחים כדי לעורר עליהם רחמים ותשומת לב; חיה בקרבת החולה ומדוכא הנפש ושאל עצמך האם אין נכונות זו להתלונן וליבב ולעשות הצגה מן האומללות, מכוונת מתשתיתה לאמלל את הצופה; רחמיהם המבוטאים והמורגשים של הצופים הם הפיצוי לחלשים ולסובלים, שכן מכירים הם שלמרות חולשתם עדיין יש בידם עוצמה – העוצמה להסב כאב. האומלל זוכה בעונג מרגש העליונות, אליו התוודע מתצוגת הרחמים. הוא עדיין חשוב דיו להכאיב לעולם. כך הצימאון לרחמים הוא הצימאון לסיפוק עצמי, הווה אומר, על חשבון הזולת" [1].
    כך שלא ברור האם הסבל הוא אמיתי או הינו מניפולציה בעלת מטרה מסוימת על הצופה. 
  3. לצערנו, רק מיעוט מהעולם מודע לכך שאנחנו לא חולקים את אותה האמת האבסולוטית של מורנו ורבנו שבשמיים. החיים היומיומיים יצרו אצלנו הבדלה בין "אמת" ל- "לא אמת". החל משקרים לבנים קטנים להונאות אפלות. תמים לנסות לדמיין שניתן ליצור אנטרופיה בין אמיתות לוקאליות שיצדיקו אמת אחת גלובלית כפי שבא לידי ביטוי בדת [3]. אמת היא לא הג'רוסלם פוסט, היא לא ה- BBC, לא התנ"ך או ידיעות אחרונות ולא אל-ג'זירה. אמת היא תופעה יחידנית אך היא נושאת את קללת האינטרפרטציה.

ב. מניפולציה: 

  1. שעתוקים, עוד מתקופת ימי הביניים, מותגו כזיוף. המקור נשמר ומרותו הועצמה על ידי הרשויות בעוד זיופים היו נרדפים על ידיהן [3]. לעומת זאת, את האידיאה של האמת, שכביכול אנחנו כציבור צפויים לנצור ולהעצימה, הולכת לאיבוד בתוך הבלילות של הפרספקטיבות שהתקשורת מציגה. 
  2. סרטו של מחמד בכרי, "ג'נין, ג'נין" שמתאר טבח שנעשה כביכול על ידי חיילי צה"ל ב"מחנה פליטים" הנקרא ג'נין ב- 2002. הסרט מנסה לתאר את צה"ל ואת ישראל כחיות פראיות הטובחות ומוציאות להורג ללא רחמים. חלקים רבים בסרט הם מניפולציות גראפיות באיכות חובבנית לכל היותר המדמות בין השאר טנקים צהליים דורסים אנשים קשורים לאספלט. הסרט נחל הצלחה אדירה בקרב ערבים ישראלים והשמאל הקיצוני. כמובן שהתגלה כזיוף.
  3. בשנת 2003, יצא פייר רכ'וב, בעקבות זעזועו מהסרט ג'נין ג'נין, להפיק סרט דוקומנטרי עצמאי בשם "הדרך לג'נין" המנסה לתאר את המצב בג'נין דרך עיניהם של כוחות הסיוע הבינלאומיים שהגיעו בעקבות פרסום הסרט של מחמד בכרי. בסרטו, "הדרך לג'נין" מתגלה תמונה אחרת לחלוטין. ג'נין היא כלל לא מחנה פליטים אלא עיר מלאה חומרי נפץ בה ילדים בני 6 הולכים לגנים מיוחדים ללמוד איך להיות שאהידים. ג'נין בסרטו התגלתה כמפעל לייצור מחבלים מתאבדים. סרטו של פייר רכ'וב קיבל ביקורות גרועות במיוחד, במיוחד מהקהילה הערבית בצרפת. התמונה שהוא הציג לא הייתה מושכת מספיק, הילדים לא נראו מסכנים או עניים מספיק והוא נפסל לשידור בצרפת, אותה המדינה ששלחה את הסיוע אליו צוּות. 

ג. מניפולציות חברתיות: 

  1. מכתב שהגיע למערכת עיתון גולומב52, וגם לקהל יעד רחב מאד, דרך דואר אלקטרוני הוא מכתב שטוען לקונספירציות ושקרי-חוצות בכל הנוגע לנושא האנטנות הסלולאריות. במכתב הועלו טענות כנגד חברות הסלולאר והמשתמשים הביתיים שכביכול "צוברים סרטן" כתוצאה מחשיפה לקרינה מאנטנות סלולארית. רבות השמועות על ייתכנות קשר בין טלפונים סלולאריים לסרטן. 
  2. ייתכן שהמילה "קרינה" צרובה כל כך באוזני הציבור באופן שלילי. תוצאה כנראה מהירושימה, רנטגן וצ'רנוביל, רק אזכורהּ מעלה חרדה בציבור כדי שניתן יהיה להביאו למצב האזנה. 
  3. המכון הבריטי לחקר הסרטן פרסם ממצאים של מחקר ארוך טווח על ה"סכנות" בשימוש טלפונים ניידים. "במחקר לא נמצא קשר בין גידול ממאיר במוח האנושי, במקום הקרוב להימצאותו של טלפון סלולארי, לבין מספר השנים שבהן היה הטלפון בשימוש, מספר השעות של הדיבור בו או מספר ההתקשרויות", לפיכך "אין סיכון משמעותי מוכח להופעתו של הגידול בעשר השנים הראשונות לשימוש בטלפון הנייד". [4] מראה מקום מדויק? 
  4. ממצאי עבודות צוותי סיקור רמות קרינה סביבתיות בישראל, שתפקידם לזהות מקורות עיקריים לקרינה מייננת ובלתי מייננת מצביעים על כך שרמת קרינת הרדיו הסביבתית הטיפוסית בישראל היא מסדר גודל של אלפיות עד מאיות האחוז מסף החשיפה המחמיר ביותר המופיע בהמלצות האגודה הבינ"ל להגנה מקרינה (IRPA/ICNIRP 1998) ולציבור הרחב.[4] 
  5. עם כל הנתונים המצביעים שבישראל רמת הקרינה היא בין 0.01% ל- 0.001% מסף החשיפה המוסכם בצורה בינלאומית, חברות הסלולאר שעומדות בתקנים עדיין נדרשות להרגיע את הציבור מחרדותיו ולשלם עלות אסטרונומית לבעלי בניינים עליהם מורכבת אנטנה (כ- 1000 דולר לחודש) בגלל שלמין האנושי פחד לא מוסבר מאנטנות סלולאריות. 
  6. כנראה שהפחד נובע מחוסר עניין ב-"אמת" והיראה הטבעית של האדם מאמצעים שגדולים מכף היד [5]. בחודשים האחרונים אני עוקב בעיתונות אחרי פרסומים אלו או אחרים בנושא ומוצא "בעלי עסק" המציעים שירותי בדיקה אישית בבית לקרינה סלולארית בידיעה שאין בידיהם את האמצעים שיש למכוני מחקר. "בעלי עסק" אלו מציעים את שירותיהם כחוקרים פרטיים אך אין הם כלל מציעים רעיונות כמו "אמת" או "מדידה" אלא משמשים בחרדה הטבעית של האדם כדי להתפרנס, ומוסרים לו מידע שרובו ככולו, הרגעה או המרצה פסיכולוגית ושימוש באמצעים טכנולוגיים כדי כביכול להצדיק טענותיהם. 


ד. חרדה והרס עצמי: 

  1. פרויד [5] טוען כי קיים דטרמיניזם פסיכולוגי, בה לכל תופעה אנושית יש סיבה הנקבעת מראש, אפילו התנהגות כמו פליטת פה, חלומות או איחור היא בעלת משמעות. המערכת החשופה של האדם, על פי פרויד, היא המודע, ומהווה אחוז קטן מהפעילות הפסיכולוגית. מתחת לפני השטח יש רגשות, יצרים, תשוקות ומדי פעם אלו פורצים החוצה. 
  2. כשאין סיפוק של האינסטינקט של החיים, שנועד לשמור על החיים (רביה, מיניות, ליבידו, אוכל וכד') נוצרות תחושות גופניות לא נעימות על פי מחקריו של פרויד [5]. הגוף עובד על עקרון העונג, סילוק אי-הנעימות וחזרה להומיאוסטזיס (במילים אחרות – איזון) , למשל רעב על ידי אוכל, אוננות לסיפוק הצורך להתרבות וכד'. 
  3. חרדה מתפתחת כחשש שמא אינסטינקט מסוים לא יסופק. זהו איתות להתקרבות של מצב לא-טוב. החרדה עצמה הופכת להיות מניע להתנהגות דרך ניבוי: משאלה מובילה לאינסטינקט שמוביל לחרדה. 
  4. הרצון הלא מודע לחזור להיות אורגני, ואנרגיה אותה מכנה פרויד "טאנטוס" [5] היא ייצוג נפשי כתוצאה מרעב נפשי. הרעב הנפשי יוצר אינסטינקט שדורש סיפוק. כשלא נמצא סיפוק תיווצר אנרגיה פסיכית, לטענתו, שתופיע כצורה של הרס עצמי או חיצוני.
    לפי פרויד, "הרס עצמי בא במקום או מונע הרס חיצוני". 


ה. טענתי 

  1. מרבית האמיתות עליה אנו נשענים בהתנהגותנו היומיומית הן מתוך אמון ומסורת. אנחנו לעיתים רחוקות מוצאים עצמנו חושבים סביב עקרון הסיבתיות ואף מצדיקים טענות שווא כחלק מקיום החיים היומיומיים שלנו.  
  2. קל לנו לחוות אמפתיה לדימויים של רוע וסבל. זוהי "אמת" שאנו מסוגלים לתפוס, שכבר נרשמה במאגר האמון שברשותנו ואנו יכולים "לקנות" אותה כצרכני מידע. למשל פחד מקרינה יכול לאבד פרופורציה ולהפוך לחרדה מאובייקטים שאינם קשורים, כגון אנטנה.  
  3. גילויים של רוע וסבל ניתן ליצור באופן מבוקר ומבוים כדי לבחון השפעתם על קהל מסוים. ניתן לעשות סינתזה של רמות מסוימות של עצב/יגון כדי לעורר רעב נפשי. אפשר ואפילו רצוי לשקר לציבור. נראה שהציבור כצרכן מידע מעדיף לרכוש מניפולציות ופולקלור מאשר אמת מדעית. 
  4. רעב נפשי, כתוצאה מתצוגה של איום על החיים, רבייה, המיניות או רעב פיסי, יכול להוביל לאינסטינקט המעוניין בסיפוק על אותו איום. חוסר סיפוק אותו אינסטינקט יכול להוביל לייצור אנרגיה פסיכית, כלומר, פוטנציאל לביטוי של הרס עצמי או הרס חיצוני. 

בסיס הפרויקט וסיכום: 

בפרויקט אפיק מניפולציה טעונת חרדה על הצופה. לצופה לא תתקיים אפשרות לפתרון האינסטינקט על אותה חרדה. תתקיים דיכוטומיה במניפולציה שתבוא לידי ביטוי בחזית אופטימית לבין רקע אובדני במיוחד. קיצוניות זו תהיה מורגשת במיוחד כדי ליצור אצל הצופה הבדלה בין חזית לרקע. 

בפרויקט תתקיים שליטה מוחלטת על נקודת מבטו של הצופה. הצופה ימצא את עצמו כחלק בלתי נפרד מהגורם יוצר החרדה הראשוני. בניגוד לתצוגות קיימות, כגון טלוויזיה או אינטרנט, בה המידע המוצג לצופה כבר "סגור" ונותר רק לשבת ולצפות, בפרויקט לצופה יהיה כביכול החופש להתמקד בחלקים של הפרויקט באופן עצמאי יותר, כהדמיה תלת ממדית בה הוא משתתף. ההדמיה תכיל כמויות כמעט בלתי נדלות של מידע מהעיתונים ומהתקשורת המשודרת שעברו מניפולציה ולצופה רק נשאר לבחור איזה מניפולציה יותר משעשעת. 

ייעודו של הפרויקט לתת חוויה משחררת לצופה של אותן המניפולציות תוך שימוש בהומור ובציניות, בניגוד לשימוש בחרדה כפי שמופיע בחוויות היומיומיות בישראל. החוויה המשחררת תכלול דימויים של הרס עצמי וחיצוני בהיקף אבסורדי. 

ביבליוגרפיה: 

[1] הרצון לעוצמה / פרידריך ניטש'ה, רשימות 1883-1888, 

ומתוך www.iep.utm.edu בערך ניהיליזם. 

[2] מאמר אודות אמונה / ג'ימס סווינדל, המחלקה לפילוסופיה, מכללת ג'ון קרול אוהיו. 

http://www.iep.utm.edu/f/faith-re.htm 

[3] וולטר בנג'מין / אומנות בעידן השעתוק המכאני www.wbenjamin.org 

(מתוך מאמרו של אחאב חסן "מפוסטמודרניזם לפוסטמודרניות", 1986) 

[4] דו"ח ממ"ג 2007, קרינת רדיו בישראל / המרכז למחקר גרעיני, נחל שורק. 

[5] תיאורה של התת מודע, זיגמונד פרויד / סטפן פ. ת'ורנטון, אנציקלופדיית הפילוסופיה באינטרנט 

http://www.iep.utm.edu/f/freud.htm#H3 

ציוויליזציה / סיד מייר 


fragment from Golomb52, winter 2005 edition

A school won't be a place of education and teaching unless it brings up a free man and teaches him how to look for truth and how to use this education in his work and how to say no.

פרגמנט מגולומב 52 חורף 2005

מה תועלתה של העט אם היא לא יוצרת מחשבה, מחלימה מפציעה, מבכה, מטהרת את הלב, מציגה חיקוי או מרכיבה ממסד עליו אנשים מגנים?

יום שלישי, 31 באוגוסט 2010

גולומב 52 תגובה למכתב למערכת - קרינה בלתי מייננת לאנטנות סלולאריות


מכתב שהגיע למערכת גולומב 52 (סתיו 2005) דרך הדואר האלקטרוני הוא מכתב שטוען לקונספירציות ושקרי-חוצות בכל הנוגע לנושא האנטנות הסלולאריות. במכתב הועלו טענות כנגד חברות הסלולאר והמשתמשים הביתיים שכביכול "צוברים סרטן" כתוצאה מקרינה סלולארית.
מערכת גולומב 52 פנתה לשני גורמים מוסמכים לתת משוב הולם לאותו המכתב. אחד מהם הוא המשרד לאיכות הסביבה והשני הוא חברת מדידות ומתן פתרונות בכל הנוגע לקרינה בלתי-מייננת. מהמשוב של אותם גורמים מוסמכים נובעות המסקנות הבאות:

האור שאנו רואים הוא קרינה אלקטרו-מגנטית בלתי מייננת. כתוצאה מקליטה של אנרגיה בתדרים מסויימים, העין מתרגמת אותות אלו לתקשורת עצבים, העצבים למוח והמוח לתמונה. קרינה דומה מוכרת נתפסת כגלי קול. גם אותם ניתן לסווג כקרינה בלתי מייננת. ייתכן שהמילה "קרינה" צרובה כל כך באוזני הציבור באופן שלילי כתוצאה מאירועים מעוררי חרדה כמו הירושימה ונגסאקי, רנטגן וצ'רנוביל, שברגע שמזכירים אותה הציבור כה חרד שניתן לבצע עליו מניפולציות.

נאמר לדוגמה שהאותיות שאתם קוראים ברגע זה הן ההמשלה שלנו לאנרגיה שמשקיע טלפון סלולארי כדי שאתם, האנטנה, תקבלו את האינפורמציה במלואה. קורא ממוצא נח במרחק של עד כחצי מטר מעיתון (וכאן בבלוג) כך שבשביל להעביר את האינפורמציה, האנרגיה המושקעת היא בכתב בגודל "רגיל" (או 9 נקודות בעיתון). אולם אם נרחיק את הקורא כמה מטרים, נצטרך להגדיל את הכתב כפי שנעשה בשלטי חוצות, כדי שהקורא יוכל לקרוא אותנו. בגלל שאנרגיה אובדת בריבוע המרחק, נצטרך להגדיל ולהגדיל את האות בסדר גיאומטרי כדי שהקורא יוכל לקרוא אותנו גם במרחק של מטר ויותר.
נניח כעת שיש עיתון נגיש בכל מטר מרובע, לא יהיה צורך להגדיל את הכתב, תמיד יהיה מישהו בטווח קריאה. דבר דומה מתרחש עם טלפונים סלולריים. האנטנה משדרת באופן קבוע לשטח מסויים, על פי תקנים מחמירים בינלאומיים. הטלפון אותו אנו נושאים משדר בהתאם לריבוע המרחק שלו מהאנטנה הקרובה. ככל שהאנטנה רחוקה יותר, הטלפון הנייד דורש יותר אנרגיה כדי ליצור תקשורת רציפה עם האנטנה. אם בכל פינה תהיה אנטנה, נוכל למדוד שרמות הפליטה האלקטרו-מגנטית בתדרי הסלולאר כתוצאה מריבוי האנטנות ירדו באזורים אלו משמעותית. משתמשים בטלפונים ניידים יהנו מתכונה של אמידות לאורך יותר זמן, מאחר שהסוללה תוכל לשרת אותם יותר זמן אוויר. 
המכון הבריטי לחקר הסרטן פרסם זה עתה (2005) ממצאים של מחקר ארוך טווח על ה'סכנות' שבשימוש בטלפונים ניידים: "במחקר לא נמצא קשר בין גידול ממאיר במוח האנושי, במקום הקרוב להימצאותו של טלפון סלולארי, לבין מספר השנים שבהן היה הטלפון בשימוש, מספר השעות של הדיבור בו או מספר ההתקשרויות",לפיכך "אין סיכון משמעותי מוכח להופעתו של הגידול בעשר השנים הראשונות לשימוש בטלפון הנייד".
אין בהודעת החוקרים שום המלצה ביחס להפחתת השימוש בטלפון סלולארי ואין בה גם שום רמז לכך שאולי הסרטן עוד יופיע, אם רק יינתן לו מספיק זמן. במידה דומה גם לא הוכח (עד סגירת גליון זה) הקשר שבין שלטי חוצות לסרטן.
(גיבוי מתוך גולומב 52 RELOADED, מגזין אגודת הסטודנטים 2005